Wednesday, July 15, 2009
Saturday, June 6, 2009
Friday, May 15, 2009
Integrity, Idols, and Animals
“He who changes his words, it is as if he worships idols,” Sanhedrin 92a
A boy who is not Bar Mitzvah is not obligated to keep the mitzvos according to biblical law. We are obligated to educate him, and according to some, he may have a Rabbinic responsibility to fulfill mitzvos himself, but according to the strict law of the Torah, he is not responsible. And yet, according to the Torah, once a young man truly knows what his words mean, he is obligated to fulfill the word of his commitments. Even before the responsibility to keep the rest of the Torah comes the responsibility to keep ones word.
Tosafos[i] is of the opinion that even a goy has the responsibility to keep his word. Now a gentile is not responsible to keep anything in the Torah beyond the seven Noachide laws and several other restrictions. But his is responsible to keep his word!
The Ramban[ii] tells us that when a community gets together to make a decision as a community, they have the ability to create obligations not only upon every member of that community, but even upon their descendants. He give three examples; the national acceptance of the Torah, of the megilla, and of fast days. We are all under and obligation to keep those commitments that our ancestor committed to en masse. It is interesting to note that even before the Torah was given we were bound to our word. After all, should one not have to keep what he promised, what binds us to the Torah? Even before the Torah was given, we had to keep our word.
“He who changes his words, it is as if he worships idols,” says the Gemara.[iii] R. Menachem Meiri[iv] explains that this refers to one who does not keep his word. Idolatry is the most egregious of sins[v]. After all, man was placed on this world in order to worship G-d, to do good, and accomplish as much as he can. It is only possible for one to do that when he knows what is true and what is false, and what is good and bad. Following a false system, with false values and false gods is understandable a cardinal sin. A fellow promising to make it to his Gandma’s birthday party who instead goes to the movies has indeed commited an offense. But can we compare that to idolatry? It is certainly not the kindest thing to do, not does it display integrity – but is it really even close to the worship of idols?
We must explore the nature of a mitzvah. The Rambam[vi] tells us, “Many things were forbidden by the sages as ‘Rabbinically Stealing’ such as gambling… What is gambling? Playing games with wood, stone, bones, or any such substance, and making a deal that whomever wins the game will take home a certain amount of money. Our Rabbis declared that this is theft. Despite the fact that this money is given completely willfully by its owner, because it was taken in a playful and silly manner, it is theft!” This Rambam is hard to understand on the surface – if one is not taking somebody else’s object, how can he be a thief? What on earth does his playful and silly manner have to do with stealing? He may be one who does not fear God, or a number of other sins, but how can we call him a thief? The Chacham Tzvi[vii], in addressing the prohibition of stealing even from a non-Jew explains that there are two purposes to every Mitzvah. On the one had we do not steal because the Torah must protect the fellow with money, and not allow any charlatan to make off with what is his. But another purpose, explains the Chacham Tzvi, is in order than man will not behave in a despicable way. We therefore cannot steal from anyone, because there is something bad that happens to us when we steal! In fact, the Rambam himself makes such a statement in his Pirush Hamishnayos[viii] when he says “Our sages have taught us that it is prohibited to deceive even the gentile… for this develops in man terrible characteristics.” Mitzvos are here to make sure that we do certain actions, but above all that, they are here to change us. Stealing is both about taking money from another person, and taking money for free in an ignoble manner. If one takes money in a silly or uncouth way it is akin to stealing. For stealing is not just about taking something from someone else, it can be about taking something even should that hurt nobody at all in any [legal] sense!
Now we can understand why it is idolatrous to default on ones word. The Torah is talking to a man. It tells that man to do mitzvos. Those mitzvos have their effect on both the man, and his relationship with Hashem. But there must be a man there to talk to. With no integrity, there is no man to talk to, and there I no one to hear the message of the Torah. There can be no worship of Hashem when there is no man. The travesty of idolatry is that man is acting against the entire purpose of creation. Man is here to worship God – one who denies God, or mis-defines Him is a disaster. But equally grave is the sin of one who mis-defines man. If there is no man, there can be no worship of God. The Torah presupposes the existence of a man before it commands anything – it can do no less. Even the gentile must keep his word, and even the underage boy must follow through. Derech Eretz must come before Torah, for Torah cannot change a man and bring him close to God if he is not a man, and without integrity man is not much more than an animal.
[i] Tosafos to Avoda Zara 5b s.v. ‘Minayin.’ Note the shock of R. Akiva Eger in Gilyon Hashas there.
[ii] Mishpat Hacherem (published after the Pirush Haramban to Gittin in Chiddushei Haramban. I am indebted to R. Efraim Kirshenbaum Shlita for making me aware of this source.
[iii] Sanhedrim 92a
[iv] Beis Habichira ad loc.
[v] Sanhedrin 50a “poshet yado biikar adif - denying the existence of God is most severe.”
[vi] Hil. Gezeila Vaveidah 6:7, and
[vii] Shaalos Uteshuvos Chacham Tzvi 26
[viii] Keilim 12:7, in the standard editions this is found, but it is brought out far more clearly in the newer, more accurate, translation of R. Y. Kapach.
Friday, April 3, 2009
Short Skirts
The eight millimeter films were more than twice my age. They had been sitting in a musty basement since just after their footage was first taken. But now, we were all sitting in the darkened living room of my parents' home watching the old wedding video of my great-Uncle Herman, and Aunt Blima from 1961 on an old projector. It was a beautiful wedding, with big Challah's and kosher food. There was one conspicuous peculiarity however. It was strange to me, a child of today's orthodox society, although I am certain that those who are old enough to remember those time will not find it surprising. None of the women were wearing dresses with sleeves. These were women who were religious, among them many of my relatives. They kept Shabbos with devotion, observed that laws of mikvah, and Kosher. But there was very little of the modesty that we know today. Now – I feel obligated to mention, in defense of these women, that modesty is not simply an outer mode of dress. It is a was of bearing oneself royally, and in a dignified manner. These women lived lives of dignity, and modesty. But their clothing did not reflect that, as halacha mandates. This is hard to understand.
But after reflecting upon it a little more, it became clear to me that nothing has changed. I was with my wife in
Avraham was called and Ivri. He stood on one side while the rest of the world stood on the other side. He was not "cool." Neither were the Jews in
Friday, March 20, 2009
Monkey See
“And you saw their abominations and their vulgarities – the wood, stone, silver, and gold (idols) that they keep with them.”
D’varim 29:16
The Jews had just seen the idolatrous practice of the nations that they had passed through. The torah calls these idols, “shikutzeihem,” and “gilluleihem.” Abominations. Rashi points out that literally the word “gilluleihem,” means feces. The Jews viewed those disgusting practices the way that they would have viewed human waste. And yet the Torah goes on to warn the Jews that if they are attracted to those forms of worship they dare not engage in them. The Torah in one breath emphasizes that Jews saw those practices as disgusting, and that nevertheless there were many who desired them. The Torah warns those people to stay away.[1] Man is incredibly affected by what he sees, and thus, even seeing something that seems as disgusting as feces, can nevertheless attract the person
One who witnesses a Sotah in her state of disgrace should steer clear of drinking wine. To teach us this, the Torah placed the laws of Nazir next to the laws of the Sotah. The adulterous act that the Sotah perpetrated, is something that comes of a frivolous mentality, and more often than not, it is brought on by drinking alcohol. Thus, one who witnesses the depths to which a Jewish soul can sink when it loses the level-headed approach to life that befits it, should himself commit not to lose sight of what is important in life. Any yet, it would seem surprising that the man who witnessed the downfall of the wicked person would be in danger of repeating that mistake. If anything, I would have thought that the fellow who has never seen a Sotah explode is more likely to be enticed into sin that the one who saw her stomach implode, and her guts on the floor! The Torah teaches us, that one who witnesses evil is affected. He has now seen that the sin is possible. Other people have done it. Once something is in the realm of possibility, it is no longer so foreign, and one is more likely to succumb to his desires.
When the Jews left
The opposite is true as well. When we see a good person, we can then see that righteousness is within our reach as well. On the day that Sara was remembered by Hashem and conceived Yitzchak, many barren women were remembered by Hashem and conceived too.”[3] The Taz[4] wonders how these women knew that their fertility was related to Sara, and not some other reason. He explains that it was only those who knew of Sara, and heard of her miracle gained the necessary bitachon (faith) to trust in Hashem and thus merit bearing children despite their barren natures! It was only when they saw Sara that they too could relate to that sort of faith.
The great R. Shlomo Ganzfried[5] brings this idea out in another fashion. He wonders why it is that Akeidas Yitzchak is considered by the Torah to be a test of Avraham rather than Yitzchak. “And Hashem tested Avraham.”[6] After all – wasn’t Yitzchak’s giving up of his life a great challenge as well? He quotes the Drashos Haran, who explains that after the very first time in world history that a challenge is overcome, that challenge becomes far easier for everyone else to overcome themselves. Avraham, he explains, had already offered his life up for Hashem when Nimrod attempted to kill him in the fiery furnace of Ur Kasdim. It was thus not as great a challenge for his son Yitzchak to give his life for Hashem. But to give one’s child had never been done. Thus, Avraham was the only one legitimately challenged to the ultimate degree, for he was told to do something that had never ever been done before. It is amazing to note how after world records that have stood for years are broken, they suddenly are broken many times over. The four minute mile, or Roger Maris’ long standing home run record are just two examples. Just after they were broken came a succession of people who broke those same records again, quickly! After one person does something, it is somehow much easier for the rest to follow suit. (This also offers us a deep insight into what our forefathers have done for us. For a Jew today to sacrifice for Hashem, for Shabbos, for kosher food – all these tests have been successfully passed before – and thus we can and must know that it is within our reach to pass these tests as well. We are privileged to come from such giants.)
On another level, the very fact that we see something wrong is an indication of our spiritual state. The Baal Shem Tov said that one who witnesses a sin, can only have witnessed that if he himself has some flaw in that area. When Noah wanted to know if the flood was over, he sent the raven out to check for him. But the raven did not do the bidding of Noah. Rather, he circled the ark and came right back, for he was concerned that Noah would mate with his raven-wife while he was gone.[7] How ludicrous! Aside for the problem of logistics, for Noah was a man and Mrs. Raven was a raven – why on earth would the righteous Noah, who had survived the flood by virtue of his never engaging in arayos, suddenly compromise his values for a female raven? On Noah’s ark the animals did not mate with one another.[8] For, the world was in a state of turmoil and even the animal kingdom somehow sensed that cohabitation was inappropriate. The exceptions were Ham, son of Noah, the dog, and the raven.[9] The raven was drawn to the physical more than other animals. He thus saw the world through his own eyes. Should someone else have left their mate alone, he would have attempted to mate with her. Thus, he projected that upon Noah. “Kol haposel bimumo posel - when one sees faults in others, that fault is [almost always] present in he himself,[10]” the Gemara tells us. Thus, the raven saw Noah as a threat.[11]
We must know that what we see affects us. It can drag us up and down. We can become like Avraham and Sara, or we can become, heaven forbid, like other nations who imitate Amalek to this day. We must take care to see good things, and when we see things that can hurt us, even the destruction of those who sin (like the Sotah,) we must know that there is a reason that Hashem had us see it, and that it can affect us badly if we do not respond as the Torah demands.
[1] See Daas Torah to Nitzavim
[2] D’varim 25:18
[3] Bereshis Rabbah 53:8
[4] R. Dovid b. Shmuel Halevi, in his Divrei David to Genesis 18:6
[5] Apiriyon to Bereshis 22:1
[6] Bereshis 22:1
[7] Sanhedrin 108b
[8] See Rashi Bereshis 8:1
[9] Sanhedrin 108b
[10] Kiddushin 70b, Rambam Issurei Biyah 19:17
[11]Gur Aryeh (Maharal) to Bereshis 8:7
Saturday, February 21, 2009
Shabbos All Week
“And Yitzchak brought her into the tent of Sara his mother.”
Bereshis 24:67
“In the tent of Sara, there was a candle that always burnt – from one erev Shabbos, until the next, when Rivka entered that tent, this blessing returned.”[1] When Yitzchak saw this, he was then prepared to marry Rivka.[2] What was this candle all about? Why did it remain lit, and why did it matter?
In a letter to R. Yissachar Tietchell[3], R. Yosef Chaim Sonnenfeld wrote that this candle was the Shabbos candle, and it remained lit all week for in Sara’s tent, Shabbos was felt all week. It is customary for women to refrain from drinking the Havdalah wine at the conclusion of Shabbos. R. Sonnenfeld explains that this is due to the power that women have to extend that Shabbos into the weekday, and therefore, they ought to have a little less to do with the Havdalah, for Havdalah emphasizes the separation of Shabbos and weekday! We must discover - what is the nature of this power, and what does it mean that women posses it?
Shammai would live the entire week preparing for the Shabbos, for when he found a nice piece animal, he would purchase it and save it for the Shabbos. He inevitably found a nicer animal, and purchased that one too, and then took the first one and ate it during the week. He would eat the first one, so that the nicer one would be for Shabbos. Thus all of his food during the week was really part of his preparation for the Shabbos.[4] Because Shammai spent his money on the first animal in order to have it for Shabbos, the fact that in the end he would enjoy it during the week did not make it any less for the honor of Shabbos! Shabbos spilt over and colored his entire week.
When we make Kiddush on Friday night, we begin it with the words, “Yom Hashishi, the sixth day.” This is odd, for it is a fragment of a full sentence. In fact, we are meant to begin quietly with the words “Vayihi Erev, Vayihi boker,” “and it was evening and it was morning,” and the we recite “yom Hashishi aloud.” There is a Midrash[5] which tells us that “Yom Hashishi Vayehchulu Hashomayim,” is the source for “tosefes Shabbos.” Tosefes Shabbos is the obligation that we have to add a bit onto the Shabbos of the weekday, and to treat that time as thought it is Shabbos as well. The first letters of each word of “Yom Hashishi Vayehchulu Hashomayim,” are Yod – Hey – Vav - Hey, which spell out the name of Hashem. When we add on the last two words in the Torah about Friday to the first two words of Shabbos, we discover Hashem’s name. Therefore we recite those two words aloud, before reading about the Shabbos at Kiddush. Holiness truly comes when we can attach the secular to the holy, and bring the holy into our mundane lives. It is not enough to live spiritual lives in the synagogue. We must live those principles of Shabbos and spirituality in our ordinary worldly lives. We can learn out to add from the Shabbos to our week when we notice that the name of Hashem appears when we attach those parts of the Torah. So on Friday nights, we emphasize that message by loudly intoning only the fragment of the sentence that will spell out the name of Hashem.[6]
The woman has this special ability to infuse the divine into the worldly aspects of the family life. This world was created with the letter “Hey” while the next was created with the letter “Yod.” There are both letters of Hashem’s name. We are told that man has the letter “Yod” is his name “Ish,” and the woman has the letter “Hey,” in “Isha.” When man and woman come together properly in marriage, the letters join and the bring the divine presence into their home. The man is connected to the letter that created the world to come. His pursuits are related more directly to the spiritual while the woman’s are related to the more secular. But that is all somewhat superficial. It is the job of a woman to elevate the physical elements of life and to help turn them into spiritual things. Based upon the Drashos Haran[7], Rav Yonason David Shlita[8] compares the man/woman relationship to that of the Sanhedrin and King. The Sanhedrin was responsible making scholarly spiritual decisions. Man is charged with learning that Torah, and has more mitzvos to keep. The King carried a Torah around with him at all times.[9] It was his responsibility to build roads, and wage wars. There is no direct reference in to Torah about each road, or decision the King would have to make. It was his job to have imbibed the spirit of the Torah so completely that he would be capable of making those decisions. The Sanhedrin had a very black and white code to consult. The King dealt in all of the gray areas. Man is charged with being the Sanhedrin of his family, and giving the family the benefit of his spiritual achievement. The woman is charged with offering the family the benefit of her ability to engage in the more earthly pursuits, and elevate those to the highest of planes.
Shabbos is holy, but the weekdays are secular. A woman’s job is to take this world that was created with the letter “Hey,[10]” – her letter[11] - and connect it to the Shabbos, to the spiritual and eternal.[12] [This gives us some incredible insight into the power of the male/female relationship on the Shabbos!] It is thus not suggested for her to drink the wine from the Havdalah, after she never really needs to separate from the Shabbos. Sara’s tent was never missing the Shabbos, but when she died, Avraham and Yitzchak were left without that Shabbos light of Sara’s that managed to burn the entire week. It was only when Yitzchak saw that Rivka could bring that light back into the weekday, that he knew that this was the woman who was to be the mother to all Jews, and who would implant in her daughters and granddaughters that ability to extend the light of Shabbos, from one week to the next.
[1] Rashi Bereshis 24:67 quoting Bereshis Rabbah 60:15, mentions that the dough was blessed, and a cloud hovered above. The Zohar mentions only that the candle remained lit, and we will focus just on that.
[2] Chiddushei HaGriz 24:67
[3] Published in the preface to his work Mishneh Sachir
[4] Beitzah 16a
[5] Bereshis Rabbah 9:14 according to Biur Hagra O.C. 271:10
[6] Rema O.C. 271:10
[7] Beginning of Drush 11
[8] Devek Tov Bayis 6 (a pamphlet of the Torah of R. Yonason David Shlita distributed at the wedding of a daughter of R. Chaim Yitzchak Kaplan Shlita.) See also Pachad Yitzchak - Shavuos 36, and Reshimos Lev Chanukah p. 215.
[9]D’varim 17:19, Sanhedrin 21b
[10] Menachos 29b
[11] Sotah 17a, see Rashi ad loc.
[12] The Sfas Emes (to Vayechi, 5634 s.v MeAsher, and 5653 s.v. BiInyan) sees this idea (of connecting the weekdays to the Shabbos) as what is behind the two loaves of Challah on Shabbos, the Lechem Mishna – one corresponds to the weekdays and one to Shabbos. He bases this upon a cryptic passage in the Zohar. He then extends this to explain the relationship of Yissachar and Zevulun, Yissachar being Shabbos and Zevulun the weekdays.
Tuesday, February 10, 2009
הערות וחידושים על ספר מלאכי - הנבואה האחרונה שבתנ"ך
מלאכי הקדמה מלאכי זה עזרא (מגילה טו.) "הכא לא בא לפרש למה נקרא שמו מלאכי (כמו שפ' למ"ד מלאכי זה מרדכי) ואפשר משום שהוא דבר פשוט בו ע"ש שהיה עזרא כמלאך אלהים בתורתו כמ"ש ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא" (מהרש"א שם) הוא היה גלגול אהרן הכהן (חיד"א בחומת אנך ריש מלאכי) ולכן נקרא מלאכי דכת' גבי אהרן כי מלאך ה' צבא-ות הוא ואהרן הוא כנגד מיכאל אותיות מלאכי. הבנה יפה בנבואת מלאכי נחוצה מאד לבן דורנו דהא "נבואה אחרונה זו של אחרון הנביאים נאמרה לחזק ידיהם של הגלויות שלא יפול רוחם ממצבם הירוד ולא יתיאשו מן הגאולה ומן הפורענות לרשעים, ובעיקר נאמרה לדור שלפני ביאת המשיח. הנביא חזה מראש את הטשטוש הגדול שיחול אז בבחינת 'שוא עבוד אלקים' עד שאין מקום להוכיחם על פרטי המצוות אלא על נטשם את המערכה כליל. בשעה טרופה כזו של 'בחנו אלקים וימלטו' שכדי לשמוע איזה מלה של אמונה מוכרחים יראי אלקים להמתיק סוד איש אל רעהו, מעודדם הנביא שגבוה מעל גבוה שומר ולא תאבד פעולתם, אלא הכל רשום לפניו... אנו חיים כיום בתקופה של עקבתא דמשיחא [זה שאנו בעקבתא דמשיחא כבר ראיתי מר"ח פאלאג'י בהקדמתו לתוכחת חיים עה"ת לפני קרוב לר' שנה!] אשר בה נתקיימו דברי הנביא במילואם. העולם כולו מתעלם לגמרי מכל שמץ של קדושה והתעלות, ומטיפה יום יום 'מה בצע כי שמרנו משמרתו.' כל מה שיותר מפתחים מכשירים מתוחכמים בכל שטחי המדע, יותר משתכרים מהשגיהם ויותר כופרים בערכים יותר מעולם. נתקיים בנו 'מאי אהני לן רבנן' [סנהדרין צט:] אשר כל הנתפס אליה הכריתוהו חז"ל מחלקו לעוה"ב. על כן קבעו לנו קדמוניני לקרוא נבואת מלאכי בשבת הגדול כדי שנחזק באמונה ונטהר את עצמינו מהשפעות זרות." (המוסר והדעת עה"ת לר"א יפה'ן ז"ל דרוש לפסח עמ' קמד-ה) פרק א' א:א רש"י ד"ה "ביד מלאכי" – "כבר היה מסור בידו זה ימים רבים מכאן דרשו רבותינו בברייתא דמכילתא שכל הנביאים עמדו על הר סיני ושם נמסרו להם הנבואות" ע' רש"י ישעיה מח:טז "...ולמדנו מכאן שכל הנביאי' עמדו בסיני ועתה שלחני להנבא אליהם..." ובשמות רבה כח:ו "ד"א וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו וכה"א (מלאכי א) משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות וכן ישעיה אמר (ישעיה מח) מעת היותה שם אני אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת אלא (שם) ועתה אלהים שלחני ורוחו עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני..." ע"ש בעץ יוסף שמתוך שמלאכי הוא אחרון מהבנביאים נזכר זה בו לומר דאפ' הוא קבל נבואתו מסיני. של"ה עשרה מאמרות מאמר שני [ד] "הרי שניצוץ משה רבינו ע"ה בכל דור ודור, כי כל הדורות היו בהר סיני, ובכל דור ודור יתפרש זה הפסוק שלא את אבותינו לבד כו', רק גם אנחנו היינו שם פנים בפנים וגו'. ובדור המדבר היה משה רבינו ע"ה בנגלה, והדור היה בנגלה בקבלת התורה, ומאמר משה להם היה בנגלה לא את אבותינו כרת ה' וגו'. אבל כל הדורות הבאים אחריהם היו שם בנסתר, וניצוצי משה רבינו ע"ה עמהם בנסתר, וזה המאמר ממנו אלינו הוא גם כן בנסתר לא את אבותינו כו'. וענין הנסתר רצוני לומר ההתעוררות, דהיינו שנדע שעתה יוצאים אנחנו לפועל ולגילוי מה שהיה כבר לנו פנים בפנים בנעלם, וכולנו היינו בכריתת הברית ובקבלת התורה באלה ובשבועה. וכן אחר כך בערבות מואב בכריתת ברית אתם נצבים כו', כתיב, ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום, וכדלעיל בשם זוהר. וכבר ארז"ל (שמו"ר כח, ו), כל הנביאים קבלו נבואתם בהר סיני כו', וכן אמרו (ירושלמי פאה פ"ב ה"ו), כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל מסיני" ובשפת אמת שבועות תרל"ה "כמו שכתבו חז"ל שכל הנביאים קבלו נבואתם מהר סיני. כמו כן בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה כל מה שעתיד להבין ולחדש בתורה. וז"ש אלמלא האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. האי יומא ממש. זה החג שבו ניתן התורה בכל שנה" ושם תרס"א "וכמו דאיתא במד' שכל הנביאים וחכמים קיבלו בהר סיני חלקם בתורה רק שנתפרשו דבריהם כל אחד בשעתו. כמו כן בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו מקבלין בנ"י חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה ואח"כ מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו." ונראה לבראו עוד ע"פ דברי ב"אל מקומו שואף" לשבת קודש – שכל התורה שיש לכל אחד הוא באמת שורש נשמתו ואין אדם לומד אלא זוכר ע"ש וכאן לומדים שזה באה ממעמד הר סיני שכל הנשמות היו שם וחלקם בתורה נתבררו אלא שלא יצא לפועל עדיים כדברי השל"ה והשפת אמת. [וע' בנחל אשכול לחיד"א איכה א:א שכתב שכל הנביאים קבלו נבואתם עד שלא באו לעה"ז כי נשמתם בעודם בצל ש-די היו מקבלים נביאתם. ע"ש] ע"ע פ' הרא"ש עה"ת ר' פ' בא בענין כל הנבואות היה למשה ממש...! (בעמין מכת ארבה) [וע' אפיקי מים להגרי"א חבר לסנהדרין צא: עמ' תמה] א:ד "כי תאמר אדום רששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר יהוה צבאות המה יבנו ואני אהרוס" בנחל שורק לחיד"א הפטרת תולדות איתא "פירשו המפרשים דרמז לעת"ל דאמרו א"ה תנה לנו מראש ומצוה אותם מצות סוכה וכו' ובועטים ויוצאים ע"ש וז"ש לעת"ל יאמר אדום רוששנו שלא קבלו התורה ונשוב ונבנה רמז לסוכה המה יבנו ואני אהרוס שמקדיר עליהם חמה ובועטים" שא:ו "בן יכבד אב ועבד אדניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי" רש"י בן - יש עליו לכבד אב וכן עבד אדוניו ואתם קרויין בנים ועבדים ועתה אם אב אני לכם איה כבודי. וזה לא כדברי התרגום שכתב "הא על ברא אמיר ליקרא ית אבא ועבדא למדחל מן קדם רבניה" ולכוא' צדק התרגום – דבפ' הוא בקרא דבן הוא בכבוד ועבד ביראה? ונראה דבא רש"י ללמד דמורא הוא ג"כ אופן של כבוד ולכן בן יכבד אב ועבד אדוניו – אבל האופן של הכבוד לבן הוא כבוד ולעבד הוא מורא. שם פרש"י "ואתם קרויין בנים ועבדים" ולזה אזיל לכולי עלמא במחלוקס דקדושין לו. אי נקראים בנים מכל מקום. ע' כתב סופר עה"ת שחת לו לא בניו מומם. שם ע' נחל שורק לחיד"א הפטרת תולדות שכתב לבאר הפסוק "בן יכבד אב – פ' עשו כיבד אביו הרבה, ולכן זה להיות זה העבד (עשו) אדוניו של ישראל. א:ז "ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן יהוה נבזה הוא" רד"ק "נבזה הוא - שמקריבים שם הדם והחלבים שהם דברים נבזים ואינם משימים אל לבם למה צוה האל יתברך להקריב דם וחלבים" אנו רגילים לקרוא לסיבת המצוות "טעמים." שבלי להבין הסיבה המצוה יהיה דבר נבזה ובלי טעם כלל וכלל. א:יא "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים" תלה הכתוב גדלותו של שמו בשמש. (והפשט הפשוט הוא ממזרח למערב כמ"ש המפרשים) אבל בילקוט תקפז "משעה שהשמש זורח ועד שהוא שוקע הוא מקלס להקב"ה." ובאברבנל איתא "וזה שאמרו חז"ל במסכת בתרא מרגלית אחת היתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא וכשמת אברהם תלאה הקב"ה בגלגל חמה ר"ל שהיו בפיו ובגרונו של אברהם אבינו טענות ומופתים להוכיח מציאות הסבה הראשונה ושלימותו ובזה כל חולה באמונותיו ודעותיו בשומעו דבריו ימיר נתרפא וכשמת אברהם תלה הקב"ה אותה מרגלית בגלגל חמה כי הוא המורה על מציאות מניעו הראשון ויכולתו באותה הנעה העצומה ממזרח למערב" (וכן הוא בר' בחיי עה"ת בהקדמתו לפ' יתרו וכעי"ז איתא בעקידת יצחק בראשית שער ד' וע' בצפנת פענח עה"ת עה"פ "וה' ברך את אברהם בכל") [בענין מרגלית טובה – ע' יד רמה לסנהדרין נ: שפ' מרגלא בפומיה – מרגלית טובה!] וקשה למה לא היה החמה משתמש לראיה אפ' קודם שבא אברהם? ונראה לומר דאחר שיש מוסג שיש אלוקים א' בעולם – רק מאז יש לראות מהלך בתוך הבראיה שהכל תחת ממשלה א' וממילא יש לראות הקב"ה ולרפאות חולי הנפש ע"י השגה זו. וזה לא היה באפשרות עד שבאה אברהם ולימד לעולם שה' א' שאם אין ה' אחד אין העולם מחובר בעצם אלא הוא תוצאה של מלחמות בין האלוהים וא"כ אין זה מורה על אחדותו כלל, אבל מאחר שמאמינים באחדותו – יש לראות אלקות בכל דבר תחת השמש. וע' בצפנת פענח עה"ת עה"פ "וה' ברך את אברהם בכל"!!! א:יא "ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי" כתב המלבי"ם שהעכו"ם מאמינים שיש אלוק' "רק שאומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים ושמסר הנהגת עולם השפל למשרתיו כמלך שמוסר ההנהגה לשריו ועבדיו ורוצה שיחלקו להם כבוד באשר הם הנגשים אל המלך והם האמצעים בינו ובין העם וכבודם הוא כבוד המלך, וכן כל מה שמקטירים לכוכבים ומזלות הוא מצד שאומרים שהם הקרובים אל הסבה הראשונה ומקבלים השפע מאתו" וזהו שכבל מקום שמקטירים זה למי שהוא יותר "קרוב ומוגש לשמי." וזהו כמו שעשו בדור אנוש (ע' רמב"ם ר' הל' ע"ז שהתחילו להשתחות להם ולשבחם ולפראם בדיבור ע"ש) אלא ששם לא אמרו שאין הקב"ה משגיח בתחתונים – רק חשבו לחלוק למשרתיו כבוד. ובזה טעו. ויש להקשות עפ"ז מדברי הגמ' סוכה מה: שאיתא במשנה שם "בשעת פטירתן מה הן אומרים יפי לך מזבח יפי לך מזבח. רבי אליעזר אומר לי-ה ולך מזבח לי-ה ולך מזבח" ומקשה הגמ' שם "והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר ותניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו?" ומתרץ "הכי קאמר, לי-ה אנחנו מודים ולך אנו משבחין, לי-ה אנחנו מודים ולך אנו מקלסין" ופרש"י "לי-ה אנו מודים - שהוא אלוקינו ולך אנו משבחים - שאתה חביב לפניו לכפר עלינו." אבל עדיין קשה – איך ניתן כבוד לדבר מפאת מקומו כ"משמש לקונו" והא אין זה אלא טועת אנוש ודורו שהרי שם כתב הרמב"ם ש"זהו עיקר עבודה זרה!"??? [ושמא שם לא נתנו לו כבוד אלא מפני שהיו מנהיגים והשבח היה בתורה "עבודה" כמו השתחויה והקטרה וצריך לי עוד עיון.] ומצאתי שכן הקשה התוס' הרא"ש לסנהדרין סג. ד"ה כל המשתף שכתב "ולא דמי להא דאמרי' בפ' לולב וערבה לי-ה ולמזבח דהוי כעין אלוקות מפני דשייך מורא גבי מזבח את מקדשי תיראו" א:יג "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה" ע' חתם סופר עה"ת (פ' תולדות על ההפטרה) שכתב על פסוק זה שהרע הוא שאחר שהוא מביא גזול, מ"מ היה לו לגזול שלמה ולא פסח וחולה כיון שאין זה ממונו. ומהך שמביא את החולה אע"פ שאין לו שוחד מצד ממונו מראה שהוא לא מחשיב מזבח ה' כלל וכלל! פרק ב' ב:ג "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ונשא אתכם אליו" וכתב האלשיך שם "ולא בלבד הנעשה במאכלות החול שאוכלים למעדנים כי אם גם ממה שתאכלו בחגים שהם סעודות מצוה אינכם מכוונים לשם מצוה רק להנאת עצמיכם ועל כן במקום שהיה לכם לעשות מהמאכל גשמי רוחניות קדושה נגרר אחר נפשכם עתה יהי להפך כי נפשיכם אתם תמשכו אחר הפרש של מאכלות וזהו ונשא אתכם אליו שהפרש חגיכם הנזכר הוא ישא אתכם אליו שהוא אל הפרש." ב:ו " בשלום ובמישור הלך אתי " הילקוט (תקפח) מונה מעלות הכהן ואומר "בשלום ובמישור הלך אתי שלא הרהר אחר דרכי המקום כדרך שלא הרהר אברהם." ובזית רענן (לבעל מגן אברהם) שם איתא "כדרך שלא הרהר אברהם כמ"ש רש"י פ' וארא שא"ל הקב"ה כי לך אתן הארץ ואח"כ בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא. ויש לעמוד על הך שהמעלה שלא הרהר הוא לא במעשה העקדה אלא בשעת קבורת שרה! ובזה יוסיף טעם שהנסיון העשירי (לשיטת ר' יונה) היה קבורת שרה! אפ' אחר העקדה היה נסיון כזה – שלכוא' נראה כדבר רגיל – כל א' צריך רח"ל לקבור מתו! ב:ז "ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו" (חגיגה טו:) יש להבין דבריהם ז"ל בכמה אופנים: 1) ע' מהרש"א שבת פח "מי גילה רז זה לבני" (וע' מה שכתב ר' הוטנר ז"ל (פחד יצחק שבועות ד:ז) בענין זה ע"פ אותו דרך – ויש להקדים דברי הרמב"ם בספר המורה ח"ב פ"ו בגדר מהותה של מלאך. 2) ע' כלי יקר שמות כה:י שהרב צריך להיות פניהם איש אל אחיו וגם שואף למעלה (ויש לעמוד על הך דהכרובים מורים על זיווג – קידושין ע. "אני אמרתי שיהיו ישראל חשובין לפני ככרוב והם עשו עצמם כנמר (רש"י אינה מקפדת בזוג חברתה)" 3) ע' פנים יפות ר"פ וירא – דברי ר' משה (אגרות משה ח"ד כו:ד) נגד החת"ס (עה"ת) שכתב על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שחייך קודמין הוא רק בדברים חומריים ולא ברוחניות [וז"ל "הא דחייך קודמין היינו בעניני עוה"ז אבל בחיי עולם הנצחי דהיינו בלמוד התורה חייב ללמד לאחרים אפילו הוא מבטל עצמו מלימודו מ"מ חייב ללמד עם אחרים וע"כ אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה דבענין לימוד התורה הוא כלל גדול לאהוב חברו כמוך"] (ובענין קושיא זו – ע' מהרש"א שבת לא. ד"ה דעלך סני שעמד בקושיא זו וכתב דלזה פ' הלל ואהבת לרעך "דעלך סני" שא"א לפרשה כפשוטה מטעם חייך קודמין") – ע' דברי ה"פתוחי חותם" (הקדמת הח"ס לשו"ת יו"ד) שאין אדם מפסיד אם הוא מלמד אחרים ע"ש– כדברי רבו ההפלאה! - וע' בספר בלבבי משכן אבנה (חלק י' עמ' רעג) שלעת"ל לא יפסק הלכה כר"ע שחייך קודמין לחיי חברך אלא כבן פטורא! איני יודע מקורו. (אבל מדברי ההפלא"ה והחת"ס ראינו שבמילי דשמיא אין אומרים חייך קודמין ולעת"ל שהכל יהיה בבחינת "תכלית" מסתמא יסוברו ג"כ שאין הלכה כר"ע!) 4] ע' ספר אנך יפה לר' רחמים פאלאג'י מה שהביא מהמבי"ט בבית אלוקים בענין זכירה במלאכים! 5] ויש לעמוד על הך דלמד ר' מאיר תורה מאחר. ע' ילקוט למלאכי תקפט "ור' מאיר מיאך גמיר תורה מפומא דאחר, אמר ר' שמעון בן לויי ר' מאיר קרא אשכח ודריש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי. ר' יוסי בר חנינא אמר מהכא שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, מכל מקום קשו קראי אהדדי, הא בגדול הא בקטן." או י"ל דאין זו קושיא, ע' ספר שו"ת אור שמח (הוצאת מכון ירושלים) בהקדמת המו"ל של ר' אברהם אוזבנד שליט"א שכתב שאיתא "איזהו חכם הלומד מכל אדם" ומ"מ בהל' ביקוש תורה רק יש לבקש מפיו של מלאך אבל בלימוד לומדין מכל אדם. ע"ש! שם ע' הקדמה ב:ח "שחתם ברית הלוי אמר יהוה צבאות" בילקוט (תקפט) איתא דקאי על ברית מילה שכולם היו נמלים. שהנותן נפשו על מצוה נקרא על שמו. כמ"ש הילקוט לקמן על הפסוק "זכרו תורת משה" וז"ל " זכרו תורת משה עבדי. והלא תורת ה' היא שנאמר תור ה' תמימה, אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' ואשב בהר ארבעים יום, הא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. כיוצא בו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו שנאמר ויבן את הבית ויכלהו, אלא לפי שנתן נפשו עליו נקרא על שמו וכה"א זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, וכן הוא אומר ראה ביתך דוד, הא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו." שבת פט. "ואמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר לו נתתיה לארץ הלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא אמרה לו אלהים הבין דרכה וגו' הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי הלך אצל תהום אמר לו אין בי שנאמר תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה בדאי אתה אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי" עבודה זרה יט. "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה" ובמדש שוחר טוב (הובא בילקוט תקצה) "ר' אבא אומר אם חפצת תורה סופך שתקרא על שמך. ב:ט "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם כפי אשר אינכם שמרים את דרכי ונשאים פנים בתורה" רד"ק "...כמו שאתם מבזים אותי כן נתתי אתכם נבזים שהעם שאתם נושאים להם פנים ולא תרצו להוכיחם כדי שיאהבו אתכם אתן אתכם בעיניהם נבזים ושפלים כמו שאומרים בני אדם סהדי שקרי אאגורייהו זילי..." (סנהדרין כט. ופרש"י שם "אאוגרייהו זילי - השוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניו") כשאדם לא מוכיח במקום שחייב כדי שיאהבו אותו – יהיה ניבז בעיניהם ולא אהוב! (וכן הוא בחינוך הבנים) ב:י "לחלל ברית אבותינו" רד"ק "לחלל ברית אבותינו - כי ברית אבות הוא שלא לבגוד באשתו כי אברהם אבינו אע"פ שלא היו לו בנים משרה לו בגד בה שישא אשה אחרת עליה עד שהיא מרצונה אמרה לו בא נא אל שפחתי אותי אבנה ממנה וכן יצחק אבינו אע"פ שהיתה רבקה עקרה לא נשא אחרת עליה, וכן יעקב אבינו לא נשא מרצונו אשה על נשיו עד שהן נתנו לו רשות מדעתן" רש"י רות ג:יג חי ה' – "אמרה לו בדברים אתה מוציאני קפץ ונשבע לה שאינה מוציאה בדברים ויש מרבותינו אמרו ליצרו נשבע שהיה יצרו מקטרגו אתה פנוי והיא פנויה בא עליה ונשבע שלא יבא עליה אלא על ידי נישואין" (ויקרא רבה כג:יא) ובעץ יוסף שם מקשה – דכיון שהיצה"ר מפתה אותו שיקדשנה בביאה אם היא פנויה מה לו אם הוא פנוי או לא? ות' דהיה אומר יצרו שהוא פנוי לה מצד שהוא הגואל היותר קרוב. עוד תירץ השפתי חכמים (שם ברש"י) שבנשוי יש עוד מכשול שמא תחשוב על אשתו - וזה אסור. (וחידוש הוא קצת דבביאת פנויה יש איסור לחשוב על אשתו וצ"ע) עוד נראה לי לתרץ (וכן ראיתי אח"כ בספר משבצות זהב על מגלת רות) שהך שהוא פנוי רמי עלי חיוב לינשא. ולא נראה מתוס' כדבריהם דאיתא בתוס' יבמות סא. ד"ה "פנוי הבא על הפנויה כו' - לאו דוקא נקט פנוי דכ"ש נשוי שמזנה על אשתו דחשובה זונה." משמע דיש איזה עולה ב"מזנה על אשתו." ומדברי הרד"ק הכא (מלאכי ב:י) דברי התוס' עולים יפה! [אמנם מדברי רד"ק פסוק י"ד משמע קצת שאין בגידה אי היא ישראלית. וי"ל שזה בוודאי בגידה אלא שאין זה בגידה כל כך גדולה. ופשוט.] ע"ע במקנה קונטרס אחרון על אבן העזר ס' לג "ובזה נראה מה שהקשה הרא"ש עליהם בגיטין ס"פ הזורק דמדקאמר ר"א פנוי הבא על פנוי' עשא' זונ' ולא אמרינן שבעל לשם קידושין ולפי הלשון ביבמות דף ס"א ע"ב ר"א אומר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונ' משמע איפכא דדוקא שידוע שלא לשם אישות דאל"כ הל"ל סתמא וכי סלקא דעתך דאם קדש' בפירוש לשם אישות דעשא' זונה משמע דקמ"ל דסתמא לשם אישות. ובזה אתי שפיר הא דאמר ר"א פנוי הבא על הפנוי' שדקדקו התוס' בד"ה פנוי הבא על פנוי' וכו' דלאו דוקא פנוי ע"ש ולפמ"ש י"ל דלפמ"ש הרמ"א בשם ת"ה דאם יש לו אשה אחרת לא חיישינן לקידושין היינו דנקט פנוי. מיהו בת"ה שם כ' הטעם משום חר"ג מ"מ י"ל דאף מדינא כן כדאמר ביבמות ס"פ הבא על יבמתו דף ס"ה כל הנושא אשה על אשתו וכו' וכ"ש במדינא אחרת דאיכא איסורא כמ"ש לעיל ס"ס ב'." וע' בעמק הנציב ספרי בהעלותך סוף פיסקא ל' שמוכיח מרי"ף תוס' והרא"ש (קדושין פ"ב ס"ח) דאפ' בלא עדים (שזה לא מועיל לקידושין) – אם בעל לשם קידושין – מיהא לא נקראה ביאת זנות – ולרשב"א (שו"ת ח"ד ס' שכח) ניחא דס"ל דביאת יבמה לא צריכי עדים. וברשב"א כתובות ג. "והכא ה"ק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, וכי היכי דלא לישוינהו רבנן לכל בעילותיו בעילת זנות אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו, ואפילו קדש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי כי היכי דלא אפקיעינהו רבנן לקידושיה מיניה והויא בעילתו בעילת זנות למפרע" נמצא דרבנן רק מפחדים אותו ב"אפקעינהו" ולא באמת עושין בעילתו זנות – ולהפחידו שויה לבעילתו זנות ממש ואפ' ביאה ראשונה. (וק"ק דאע"פ דמבינים עכשיו למה רצו לעשות אף זו הביאה לזנות מ"מ איך למעשה עשאו לזנות אם דעתו היה ע"מ לקדש...?) וביסודו דהנצי"ב נ"ל לתרץ קושייתו של המל"מ איסו"ב יח:ב ד"ה וא"ת שהקשה לר"א דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, האי דאצטריך קרא לכהן גדול למעט בתולה האי בתולה – אילמא בעולה דהתירא כגון שנתקדשה ונבעלה – תיפוק ליה משום גרושה ואלמנה ואי נבעלה באיסור (אפ' אונס או שלא כדרכה) תיפוק ליה משום אונס?! ולדידן י"ל דבא הכתוב לנבעלת לשם קידושים בלא עדים דהגם דאינה מקודשת מ"מ לא הוה ביאת זנות ומסתמא לא עשאה זונה. (וכעין זה תי' רשב"א יבמות נט: שכתב דיש לחלק בין איסור כהונה לאיסור זונה דבכהונה האיסור הוא "בעולה" אבל כל שהיה לשם קדושין (כמו קטנה ממאנת קדושין דרבנן) לאו זונה מקרי. ויש לפרש דבריו ע"פ דברי הנצי"ב.) ב:יב "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" א] ע' סנהדרין פב. ושבת נה: "אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים" וכן איתא במסכת ד"א רבה פ"א וכן הוא גירסת הילקוט פה רמז תקפ"ט ושם בויקרא תק"צ וברמב"ם איסורי ביאה יב:ו ובבית יוסף אה"ע טז ד"ה "ומ"ש לא פגעו בו" וכן הוא בערוך ע' ער וכן הוא ברד"ק הכא ובמלבי"ם. וקשה לרש"י שכתב ער בתלמידים ועונה בחכמים. ובפרט מפני שבתהלים קיט:סז ד"ה טרם אענה כתב "ער בחכמים וענה בתלמידים" ושמא טעות סופרים הוא. אבל ע' במלבי"ם שפ' שער הוא החכם ועונה הוא התלמיד – ולכאו' זהו פשוטו של הגמ'. אבל ע' בתנא דבי אליהו זוטא פ' ג' שכתב "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות שלא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ולא שואל הלכות כענין בבהמ"ד ולא משיב הלכה בתלמידים" ובישועות יעקב שם הסביר שהמדרש מפרשת עצמה לומר ש"ער בחכמים" פ' תלמיד היודע לשואל כהלכה ועונה בתלמידים פ' חכם. ושמא לזה כיון רש"י מפני שמלשון חז"ל יש לפרש היפך ושינה רש"י לשונו להראות כדברי התב"א זוטא. ודוחק. ב] ת"י "בר ובר בר" וע' מהרש"א סנהדרין פב. שכתב שער ועונה הוא בבן אדם א' שיהיה הוא ער ועונה. ועונה פ' (בפ' השניה שלו) שיקיים עונת ת"ח ולא עונת ספנים או עונה אחרת. ע"ש. ויש לומר שובזה יהיה לו בר בר! ער ועונה! ג] ע' אלשיך שהביא דברי רז"ל שפסוק י"א "בגדה יהודה" איירי ביהודה בן יעקב. א"כ יש להתפלא על שעונש העושה ככה הוא כריתת ער ועונה, ושמות ב' בניו של יהודה שמתו היו "ער ואונן"... ב:יג "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח יהוה בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם" סנהדרין כב. "אמר רבי אליעזר כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם וכתיב ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך" והטעם: א] ע' תורת חיים שם – שאדם מאפר מקום המזבח נברא, והוא וחוה היה אחד. ע"ש. ב] ע' עין יעקב בענין ישראל והקב"ה דהוו אשת נעורים לו. ג] איש ואשה הוה אש ושם הויה. מקום כפרה הוא מקום המזבח, אש קודש. אם אין אדם יכול לעשות שלום עם אשתו, איך יעשה ה' שלום עמו, והרי הקב"ה מנהיג עם אדם באותו מידה שהוא מודד עם אשתו ואנשי ביתו כמ"ש החיד"א ובספר דבש לפי (הובא בספר אורות אילים לר"א פאפו), ור"ח פאלאג'י בתוכחת חיים לפ' וארא באריכות!!! ב:טו "ולא אחד עשה ושאר רוח לו?" ובמלבי"ם "ה' עשה את האדם גוף אחד עם שארו זו אשתו שניהם היו מחוברים יחד בעת שנעשה אדם. ועשה רוח לו - להאדם עם השאר הדבוק עמו היה רוח אחד. באופן ששניהם נבראו בשר אחד ורוח אחד... ולמה לא ברא גם את האדם תיכף מופרדים איש ואשתו? הוא ללמד שבת זוגו של האדם צריך שתהיה דומה לו ומתאחדת עמו בין בבשר שתהיה מעמו ומבית אבותיו. בין ברוח שיהיה להם דת אחת ואמונה אחת." וע' בספר ברכת חתנים לר' ניסן קפלן שכתב ע"ד זה. ושמא י"ל ע"פ הסוד הובא לדוגמא מהרקאנטי (הובא בפ' השפתי כהן עה"ת דברים כג:יח) שכתב "כשאדם מתיחד עם אשתו בטהרה ובקדושה ובצניעות רומז ליחוד עליון וגורם ברכה ושפע מן הברית העליון לשכינה ועושה שלום למעלה ולמטה" ובאגרת הקודש המיוחס להרמב"ן איתא כזה ג"כ (והארכתי לבאר דבר זה ב"אל מקומו שואף" על יוה"כ) שבאמת כשם שבחבור העליון לשכינה אין זה חבור של ב' דברים נפרדים אלא של ב' דברים שבאמת מחוברים הם אלא שנפרדים במקרה ג"כ האדם שעושה דוגמת זה באשתו צריך להיות חוזר לאבידתו דוגמתו כבי'. (ומצינו ג"כ בלבנה וחמה שנבראו קודם שווים ואח"כ גדול וקטן שא"א לשני מלכים בכתר א'. וזה דוגמת מה שקרא עם אדם וחוה. ולבנה וחמה שם משפיע ומקבל ואכמ"ל) ב: טו "וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים" ע' מנחת שי באריכות שכתב שע"פ דרוש יש לפרש פסוקים אפ' שלא כנקודתם כמו "אל תקרי" ואפ' לפעמים בחילוף מקומות של האותיות כמו ודיגלו עלי אהבה ודילוגו עלי! והאריך להביא מאות דוגמאות מכל חלקי תושבע"פ! וע"ע דבריו לצפניה א:יב שג"כ האריך שלא כדרכו! ע' מו"נ ג:מג שכל אל תקרי אינה אלא דרך מליצה. ע' של"ה תושבע"פ כלל לשונות סוגיות אות א'. ע' מבוא התלמוד למרצ"ח פכ"ה. שם "וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים" רד"ק "ולא בעל בשרה אלא כדי להשאיר זרע אלקים" החיד"א (מדבר קדמות א:ט) כתב בשם הדרוש שמואל משם מהר"ם ריקאנטי, וז"ל "אברהם אע"ה ידע שאשתו עקרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ממנה ובא עליה ונתעברה מביאה ראשונה!" (ע"ע יבמות סד. שאברהם ושרה טומטומים היו...) ואפשר שמכיון שידע שאשתו עקרה ולא יבא עליה לכך לא ראתה (כקושיית מהרש"א ב"ב טז.) וע' בחנוכת התורה בראשית כ:ז עה"פ "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ומקשי בגמ' אטו אשת הדיוט לא בעי להדורי הא אשת איש דכולי עלמא אסור. ויש לתרץ על פי מה דאיתא במסכת יבמות דף ב' דהמקדש איילונית לא תפסו הקידושין דקידושי טעות הם ואינה צריכה גט. וכתבו שם התוס' דאם המקדש הכיר בה שהיא איילונית וקיבל עליו וקידשה הוי קידושין עיין שם. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל דשרה איילונית היתה שנאמר אין לה ולד אפילו בית ולד לא היה לה. והשתא יובן המקרא ועתה השב אשת האיש, וקשה הלא לא היתה כלל אשת איש דקידושי טעות היו כנזכר לעיל. לזה אמר כי נביא הוא והוי ליה הכיר בה דהוי קידושין מעליא ושפיר היא אשת איש" ב:טז "כי שנא שלח אמר יהוה אלהי ישראל" ע' גיטין צ: "כי שנא שלח רבי יהודה אומר אם שנאתה שלח רבי יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזוג ראשון הא בזוג שני" רד"ק "אם שנא אחד מכם אשתו ישלחנה, כתרגומו ארי אם את שניאת לה פטרה, כלומר טוב הוא שישלחנה בגט ותלך ותנשא לאיש אחר שיאהבנה אבל שתחזיק בה ותשנאנה בלבבך זו היא בגידה גדולה" וע' במנחת שי "בכל ספר מלאכי כתיב ה' צבאות וכאן כתיב אלהי ישראל כביכול לא יחול שמו בגירושין אלא על ישראל בלבד ... אפי' למ"ד התם אם שנאת שלח מ"מ אין ה' מיחד שמו ית'..." (והם דברי ירושלמי קדושין ב.) היינו אפ' למ"ד שזה בגידה גדולה להחזיקה – מ"מ אין הקבה מיחד שמו! רואין מכאן יסוד גדול – שלפעמים הדבר הוא חיוב בדיעבד - דבר חיובי – ומ"מ אין הקב"ה מיחד שמו אתו. שאם זה המצב הוא נגרם מטעויות בני אדם... ב:טז "כי שנא שלח אמר יהוה אלהי ישראל" "הרי למדנו גוים אין להן קידושין מהו שיהא להם גירושין ר' יודה בן פזי ור' חנין בשם ר' חונה רובה דציפורין או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה ר' יוחנן דצפרין ר' אחא ר' חיננא בשם ר' שמואל בר נחמן "כי שנא שלח וגו' עד את ה' אלהי ישראל" בישראל נתתי גירושין לא נתתי גירושין באומות" (ירושלמי קדושין ב.) פרק ג' ג:א "ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר יהוה צבאות" רד"ק "או אמר מלאך הברית על אליהו, וכן אמר באגדה שאליהו קנא על ברית מילה שמנעה מהם מלכות אפרים, שנאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו קנאת בשטים וכאן אתה מקנא על המילה חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתם רואה בעיניך, מכאן התקינו לעשות כסא הכבוד לאליהו שנקרא מלאך הברית שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות" ודבריו מובאים מפרקי דר"א ס"פ כ"ח "וכך היו ישראל נהוגים למול עד שנחלקו לשני ממלכות ומלכות אפרים נמנעה מהם ברית מילה ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה ונשבע לשמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו ועמד אליהו והיה מתפלל לפני הב"ה ואמ' לו הב"ה אליהו טוב אתה מאבותיך ברח... ועמד אליהו ז"ל וברח לו להר חורב שנ' ויקם ויאכל וישתה ושם נגלה לו הב"ה אמר לו מה לך פה אליהו קנא קנאתי אמ' לו לעולם אתה מקנא קנאת בשטים על גלוי עריות שנ' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכאן קנאת חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית שנ' ומלאך הברית אשר אתם חפצים" [ע' ספורנו ר' פ' וירא שכתב שיש מנהג להשיב כסא לקב"ה כביכול...!] ע' קדושין ע. רש"י ד"ה "אליהו כותב" "האי אליהו לאו אליהו דכתיב במקרא הוא דא"כ מקמי דהוה אתי מאן כפתיה אלא שם מלאך הוא שהוא סופר למעלה" אליהו מלאך הברית הוא הוא האליהו שהיה בן אדם. ואין להקשות מי הלך לכל ברית מילה קודם אליהו דהא זה היה שכר לאליהו מפני שקינא לה'. אבל ע' מדבר קדמות א:כז, שכתב ""אליהו הנביא זכור לטוב מתחלה היה מלאך ובשעה שרצה הקב"ה לברוא העולם אמר לאליהו ולשאר מלאכים נעשה אדם א"ל אם לפניך טוב לפני לא כ"ש אם טוב בעיניך אני ארד ואשמש לפניו וכר וירד אחר זמן ועשה שיאמינו העולם כי ה' הווו האלהים ולימים מועטים שהאמינו זה בעולם העלהו אח"כ לשמי מרום סא"ל הקב"ה אתה אפוטרופוס על בני תמיד וכו' ע"ש ילקוט ראובני על פ' נעשה אדם משם ס' הפרדס ועפ"ז מה מתוק לשון רז"ל דאמרי פנחס זה אליהו ודייקי בלישנא דהול ל אליהו זה פנחס ובהכי ניחא דאליהו קדם שהוא מלאך ואני בעניי בספרי הקטן פתח עינים על בתרא דף ק"ט כתבתי ונהירנא מהקדמה זו אך בו בפ' לא אתיא זכירה מעיקרה ושרשה רק שמצאתיה בקצרה במדרש תלפיות ובספר כלי יקר ע"ש ובשומר הפתח איכו השתא כן ראינו שרש עיקר ההקדמה וכפי זה הלשון שכתבתי בפתח עינים אינו מדוקדק ועמ"ש בזהר הקדוש פ' תצא דף קכ"א ע"ב דאליהו בברחו לא פגע בבאר דאיהר למטה מבאר מלאך איהו ועביד שליחותיה ע"ש וע"ש בזהר הקדוש ח"א דף מ"ו ע"ב בהגה"ה למטה" לפי החיד"א אין להקשות מה שהקשה רש"י ולהוכיח שיש ב' שם היה אליהו דידן מלאך קודם שנולד ולאחר שעלה למרום – ממילא אין קושיא (ומ"מ צ"ע מאן כפתיה בחיי אליהו...) וע' בספר מלאכי עליון לר"ר מרגליות א:כה בארוכה שהביא זהר א:מו: שלא היה לו אב ואם וכתב דאין זה אלא בנשמתו ויש לעיין עוד במפרשים בזה. וע"ע בשאר מראי מקומות שהביא שם. נמצא דיש ב' שיטות מי זה אליהו – אי הוא הוה מלאך או היה אדם – וא"כ צריך שיהיה ב' אליהו – מלאך ואדם. ורש"י עה"פ לא פ' שמלאך הברית זו אליהו הנביא כמו שאר המפרשים. [ושמא י"ל דלרש"י אין מלאך הברית אליהו הנביא אלא אליהו דקדושין דף ע' – ואין הכרח לומר דבר גדול כזה ולומר שרש"י חולק על הפדר"א. ובענין אליהו שהוא מלאך הברית שנוקם על זה – הוא ג"כ המשלם שכר לשורמי הברית ע' בקידושין מ. דאיתא "ר' צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר לה חלש לי ליבאי ולא מצינא איכא מידי למיכל אמרה ליה איכא דבר טמא אמר לה מאי נפקא מינה דעביד הא אכול הא שגרת תנורא קא מנחא ליה סליק ויתיב בגויה אמרה ליה מאי האי אמר לה דעביד הא נפיל בהא אמרה ליה אי ידעי כולי האי לא צערתיך רב כהנא הוה קמזבין דיקולי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר לה איזיל איקשיט נפשאי סליק וקנפיל מאיגרא לארעא אתא אליהו קבליה אמר ליה אטרחתן ארבע מאה פרסי א"ל מי גרם לי לאו עניותא יהב ליה שיפא דדינרי" וכתב ר"ח פאלאג'י (עיני כל חי שם) שדווקא אליהו בא, "כי הטעם שהיה ע"י אליהו הנביא ז"ל כי פנחס זה אליהו שמקנא לברית ונקם נקמתו מזמרי כמו כן מרובה מידה טובה ממדת פורענות שיבוא אליהו ז"ל להציל למי ששומר הברית..." ג:ג "וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" "אמר רבי יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף מאי מגישי מנחה בצדקה א"ר יצחק צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שמשפחה שנטמעה נטמעה" (קדושין עא.) ופרש"י – "כסף מטהר ממזרים - המטומעים בישראל מחמת ממונם והוא גורם להם שיטהרו שלעתיד לבא אין הקב"ה מבדילם מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה: שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף - אותם שנטמעו מחמת עשרם וסיפיה דקרא והיו לה' מגישי מנחה בצדקה צדקתו של הקב"ה היא שאינו מבדילם אלא הואיל שנטמעו נטמעו ורבי יהושע בן לוי סבירא ליה האי מטהר לאו מבדיל פסוליהן קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם" ובריטב"א (שם) "ור' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמעה ס"ל שאפילו מעכשיו כשרים והיינו דאמרינן כסף מטהר את הממזרים שמתוך עשרם הם מתחתנים עם משפחות מיוחסות אע"פ שהם ספק פסולים שאלו היו ידועים חלילה שיתערבו בהם זרע קודש אפילו נותנים להם מלא ביתם כסף וזהב שעליהם נאמר אליהו כופתו והקב"ה רוצעו אלא ודאי אספיקא הדברים אמורים" מר' העשל מובא (חנוכת התורה בסוף הקונטרס אחרון אות ג' האחרונה) "ואמר רבינו הגאון ז"ל דהנה אמרו חז"ל מדחציף כולי האי שמע מינה ממזר הוא. ואם כן מן החציפות שלו אנו מכירים שהוא ממזר. אך אם החצוף הוא עשיר יש לו תירוץ כי כך דרכו של עשיר כי עשיר יענה עזות. זה שאמרו כסף וזהב מטהר ממזרים שאין אומרים עליו שהוא ממזר כי כספו מטהרו" ובספר אברהם אנכי לר"א פאלאג'י (ח"ב נג.) הביא פ' אחר ע"פ דבריהם ז"ל במס' קדושין דהמקדש בכסף ונמצא של זהב בזהב ונמצא של כסף אינה מקודשת ולפי"ז אם זינתה אח"כ אין הולד ממזר כי היתה פנויה ולז"א כסף וזהב מטהר את הממזרים דאם קדשה בכסף ונמצא זהב מטהר את הממזרים. ג:ו "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" ובקול אליהו לגר"א הכא, איתא "יש לפרש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו (דף צ"ג) בפסוק לא תרצח לא תנאף לא תגנוב דיש פסקא טעמא בכל הני תלת, גבי לא תרצח אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא אף על גב דיעבור על אורייתא, וגבי לא תנאף אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי לא תגנוב אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתא דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאצטריך ליה למגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרווייהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי וכו' ע"ש, וי"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל, אני ה' "לא" שניתי, ר"ל עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת לא לתיבת תנאף ולתרצח כנז"ל, אבל אתם בני יעקב "לא" כליתם, ר"ל כליתם ומחקתם לגמרי תיבת לא, כי אתם מנאפים ומרצחים, כמו שאמר בפסוק הקודם והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים וגו' (שם פסוק ו) סרתם מחוקי ולא שמרתם שובו אלי ואשובה אליכם וגו' (שם פסוק ז). (לקוטי תורה):" וע' בטעמא דקרא (להגר"ח שליט"א) שכתב ע"ד זה אבל באופן אחר. ג:ט "במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כולו" "אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה דאמר רב אדא בר אהבה מאי קרא במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו אין אי איכא גוי כולו אין אי לא לא" (עבודה זרה לו:) ג:יא " ולא תשכל לכם הגפן בשדה" ובמצודת דוד "והוא מושאל ממחוסר בנים הנקרא שכול" כמו שמצינו בארשית כז:מה "למה אשכל גם שניכם יום אחד" ופרש"י שם "הקובר את בניו קרוי שכול" וכן מצינו בהרבה מקומות בתנ"ך. ופ' הר"א פאלאג'י (אברהם אנכי ב עמ' נג:) שכמו שמצינו בנח שחטא ביין וזה גרם לו סירוס ולא הוליד עוד – לזה כתוב "ולא תשכל לכם הגפן!" מעניין הוא שבנשואין יפין אומרים "משל לענבי הגפן בענבי הגפן..." ג:יב "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ" ע' רש"י קהלת א:ד "והארץ לעולם עמדת... ומדרש תנחומא אומר כל צדיקי ישראל נקראו ארץ, שנאמר (מלאכי ג) ואתם תהיו לי ארץ חפץ" ע' מסכת דרך ארץ זוטא ריש פ' השלום. ע"ש. ג:טז "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו" אבות ג:ג "רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב.' אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו'" ובספר מדרש שמואל כתב "אמנם כוונת רבי חנניא שאמר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה אין הכוונה שאין עוסקין בתורה אלא הכוונה שאפי' שעוסקים בתורה הם עוסקים כל אחד לבדו ואינם מתחברים ללמוד בחברה ולהיות ביניהם ד"ת כיון שהם יושבים במקום אחד ואל זה כוון מ"ש ואין ביניהם דברי תורה ולא אמר ואין עוסקים בתורה, וקראם לצים והדין עמו כי כוונתם ללמוד כל אחד ואחד לבדו ושלא להיות ביניהם דברי תורה הוא בהיות שכל אחד מהביל ידיעת חבירו ומתלוצץ בקרבו מידיעתו כי חושב מה ימשך לי בהתחברי ללמוד עמו ולזה אין ביניהם ד"ת וכל אחד לומד לבדו והרי כל אחד מאלו הוא לץ גמור מבלי היותו פוצה פה ומצפצף ועליהם נאמר ובמושב לצים לא ישב כיון שבגאותו וגאונו מתלוצץ כל אחד בקרבו מידיעת חבירו ולכן נתפרדו איש מעל אחיו." ושם הביא דברי החסיד "החסיד ז"ל פירש ז"ל ואין ביניהם דברי תורה מה שלא אמר ואין עוסקים בתורה כמ"ש בסוף אמרו בזה שהרצון בו על דרך וכל מעשיך יהיו לש"ש שצריך האדם לכוין כל מעשיו שיצא מהם דבר לעבודת הבורא. ופי' יושבין ועוסקין בסחורות: עוד כתב כי נראה לו כי ההפרש שיש בין דברי תורה ובין התורה כי ד"ת פסוק או אגדה או שמועות פשוטות ועסק התורה הוא על דרך פלפול וסברא להוציא הדבר לאמתו ולז"א שנים שיושבין ואין ביניהם אפי' דברי תורה שהוא דבר קל שהוא מושב לצים אבל לא יתחייבו בעצם בעסק כי אין הכל מוכנים לכך אבל שנים שיושבים ועוסקים על דרך פלפול שכינה שרויה ביניהם:" ג:טז "ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו" ר"ה טז: "רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת מחני נא זה ספרן של רשעים מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינונים" ע' רד"ק ש"מספרך אשר כתבת" (שמות לב:לב) אין כוונתו לתורה אלא משל הוא לספר כמו ספר הזכרונו. וכן פ' ספורנו שם "מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם, כדי שיזכו לסליחה" וע' אבן עזרא ורמב"ן שם. ובתרגום יונתן שם "מן ספר צדיקיא דכתבתא לשמי בגויה" וזה דלא כפרש"י שם "מספרך - מכל התורה כולה" ובחזקוני "אין לומר מספר התורה שהרי עדיין לא נכתב, אלא מאי מספרך מספר החיים שבני אדם נכתבים בו בר"ה כדאיתא במסכת ר"ה. מספרך - אלו הבינונים, אשר כתבת אלו הצדיקים." וע' גור אריה שכתב "אין רוצה לומר התורה אשר כתב משה, דהרי עדיין לא נכתבה עד סוף מ' שנה. ועוד, דהרי אותה תורה משה כתבה, ולא יאמר בזה "אשר כתבת", אלא פירשו התורה שהיתה כתובה מאז אש שחורה על גבי אש לבנה, כמו שפירש רש"י בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ב) ...ואין דברי חכמים כדברי רש"י שיהיה פירוש "מספרך אשר כתבת" התורה, שהרי מזה למדו רז"ל (ר"ה טז ע"ב) כי ג' ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של צדיקים, ואחד של רשעים, ואחד של בינונים; "מחיני נא" זה ספרן של רשעים, "מספרך" זה ספרן של צדיקים, "אשר כתבת" זה ספרן של בינונים. ודעת רז"ל הוא כי הספר הזה הוא ציור הנמצאות, והנמצאות הם מתחלקים לג' חלקים; צדיקים, רשעים, בינונים. ואמר משה "מחני נא מספרך אשר כתבת", רוצה לומר מציור העולם, אשר הוא ספר העולם" (וע' ר' בחיי על הפסוק הזה שלזה שמו של משה אינו נמצא בפ' תצוה. וכן איתא בבעל הטורים ר"פ תצוה (כמדומני) ולכאו' אי"ז אלא לפרש"י ולא אליבא דגמ'. אבל ע"פ דברי מהר"ל צ"ע למה למימר שאין דברי רש"י ממש כדברי האחרים – שהתורה הוא הוא המציאות האמיתית ואם דבר נמצא התורה – הוא נמצא ג"כ בבריאה. וצע"ע.) ג:יז וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו" ע' מלבי"ם "ר"ל שהעובד או הפועל העובד בעבור שכר ישלמו לו שכרו תיכף, אבל הבן העובד את אביו מאהבה לא ישלם לו תיכף רק יעשה לו סגולה שיהיה קיים לדור דורים ושלא יאבד, כן העובדים מאהבה שלא בעבור תקות שכר לא יתן להם שכר בעוה"ז שהוא עולם עובר ויהיה גם השכר עובר, רק יאצר את השכר לתת להם בעתיד בעולם הנצחי שיהיה השכר גדול ונצחי בלתי בעל תכלית" וזה מתרץ הקושיא המפורסמת שהקשו הדדשנים - הקב"ה שומר תורתו (ירושלמי ר"ה ז:) וא"כ איך אמרינן "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין לט:) והא איתא בקרא (ויקרא יט:יג, דברים כד:טו) "ביומו תתן שכרו"!? [1] ע' חנוכת התורה (יתרו אות פ"ד) שכתב שכיון שלהלכה אם השכירות נעשה ע"י שליח – אין איסור של בל תלין (ח"מ שלט:ז) וה' נתן התורה ע"י שליח, ממילא אין הוא חייב לתת שכרו ביומו. אבל ב' מצוות שמענו מפי ה' (והמצות עשה היחיד הוא אמונה) וכתב שלזה איתא במדרש המדרש ד"אין ישראל ניזונים אלא בזכות האמנוה." (שמות רבה כג) ובזה פ' האבן יחזקאל (לר"א ויינפעלד לחג הפסח עמ' 28) את הפסוק "אל תירא אברהם אנכי מגן לך" (שרש"י פ' שהיה דואג שמא אין לו שכר לעוה"ב וכן איתא במדרש) וענה לו ה' שקבלת שכרך בעולם הזה הוא רק משום מצות אמונה לבד "אנכי" מגן בעולם הזה אבל שכרך לעוה"ב הרבה מאד. (וכזה ממש איתא בספר אדרת אליהו לבעל הבן איש חי שם וע"ש ג"כ ר' פ' ויצא על הפסוק "ואהיה אנכי עמך" שפ' כן שם ג"כ!) והוסיף שם שלזה קשיין מזונותיו של אדם כקריאת י"ס – שקריאת י"ס היה בשביל האמונה וכן כל מזונות בעוה"ז. ע"ש! והביא האבן יחזקאל שהחות יאיר (לבעל או"ח ר"א קאליר) ביאר שזהו סמיכת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ומשה קיבל תורה מסיני (ובכנסת ישראל למס' אבות על "כי ישראל יש להם חלק" אות לד הביא עוד מדברי החת"ס שכתב לבאר הפסוק ד"טובים השנים מן האחד" היינו הב' מצוות שבאו ישר מן הא' פ' קב"ה שיש שכר טוב בעמלם פ' עוה"ז ועוה"ב. (וידוע דברי האריז"ל (פרע"ח שער השבת א') ששב"ת הוה ר"ת ב'יומו ת'תן ש'כרו! וע' בלב שמחה פ' ראה שכתב לבאר ע"פ הפסוק "ראו כי ה' נתן לכם את השבת" שזה אינה נחשב כע"י שליח. ויש להאריך בענין זה ואכ"מ) [ע"ע בתוס' יו"ט ברכות ז:ג שביאר שהקב"ה זן את בריותיו בדין ולכן אומרים אלוקינו בברהמ"ז. משא"כ תורה שהוא חסד. ובהך דאיתא בתפילת י"ח "מכלכל חיים בחסד" ובבהמ"ז הזן את בעולם כולו בטובו בחן וחסד ורחמים".] [2] ור"ש קלוגר (טוב טעם ודעת קמא הל' שלוח הקן שאלה רמט) כתב שמפני שאלמאל הקב"ה בעוזרו אינו יכול לו – כל שכרו הוא מצד החסד שבאמת המעשים הם של הקב"ה. [3] ושמעתי לתרץ מ"ר זאבי טרענק שבו ביום הוא כשנגמר המלאכה ואין זה אלא ביום מיתתו. וראיתי שכן הביא ספר א' בפירוש בשם החתם סופר וכעת לא חפשתי לדבריו (מתנת משה לר"מ סאקס עמ' שי) [4] וע' באדר"ן ה:ב שאיתא "אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונים לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר [דבר זה] אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם [אחר] ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקין וביתוסין צדוקים על שום צדוק ביתוסין על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעוה"ז ובעוה"ב אין להם כלום:" (גיסי ר' משה קאופמן הראה זאת לי בשם ה"ר גרשון ריבנער) הם חשבו על עצמם כפועלים אבל הוא לא אמר אלא "כעבד" ועבד אין לו דין ביומו תתן שכרו! אבל מדברי המלבי"ם אין לומר כן שכתב עבד או פועל (וקשה דאין דין כזה.) – ועוד יש להקשות מהמשנה "והפועלים עצלים" ומעירובין סה. "אמר רב נחמן בר יצחק אנן פועלי דיממי אנן" שמשמע שאנו שפיר נקראים פועלים! עוד יש להעיר על זה – שבאמת הם הוכיחו לעמצם רק שלא כהמסורה "אילו היו יודעין" אבל שפיר האמינו בשכר כדמוכח מסיפא שם שהם לגלגו על הפרושים. ומשמע דהגם שצדקו שיש שכר – רק חשבו שאין זה חלק מהמסורה וממילא פרשו מתורה ושינו אמונתם. אמנם בוודאי אנו ג"כ פועלים וג"כ עבדים. כן צ"ל וממילא א"ז תירוץ כלל לפע"ד. [5] ע' בפתיחה לשו"ת בית אפרים חאה"ע שהביא קושיית המפרשים שהקשו למה חשבינן למתן תורה כפיה – והא הוה תליוהו וזבין!? והביא בשם האלגזי שת' דאין זה תליוהו וזבין שלא היה המעות אלא לאחר זמן ובהאי עלמא ליכא ולכן היה טענת אונס. וע"ז חלק הבית אפרים וכתב דלא מהני טענת אונס דאפ' אי ביענן זוזי זהו באדם שאינו נאמן לשלם לאחר זמן וממילא לא סמכא דעתו אבל "אני ה' נאמן לשלם שכר וממילא הוה כמאן דעביד" ושמא י"ל דכן הכא – כל מצות ביומו תתן שכרו אינו אלא בבשר ודם שמא לא יהיה ספק בידו ואין בני אדם סומכין דעת אבל אצלו ית' אם מבטיח הוה כמאן דעביד. [אגב אורחא - בענין תליוהו וזבין אם רק מבטיח מעות לאחר זמן נחלקו הפוסקים ע' רמ"א ח"מ רה:א ובסמ"ע כמב דמהני בשטר מלוה ולא מעות. ובמרדכי גיטין פ"ה ס' שצה כתב בשם מהר"ם דבאונס דמיתה גמו ומקני אפ' בלי זוזי כלל וכן הובא בש"ך יו"ד רלב:מא לענין נדרי אונסין שיש לחוש אם היה אונס דמיתה ע"ש וע"ע בביאור הגר"א שם. ובמשנה למלך הל' מכירה י:א הקשה על המרדכי מהא דאמרינן מודעא רבא לאורייתאץ ונשאר בצ"ע. (ואם נאמר שמודעא רבא הוה ל' סגי נהור כמו קדושא רבה כמ"ש החיד"א (דבש לפי מ:כט) ניחא – ומוכח דלא ס"ל להמשל"מ הכי!] ג:יט " שורש וענף" ובתרגום – "בר ובר בר" וכן פ' רש"י ורד"ק "כי הבן הראשון כמו שרש והנולד ממנו כמו ענף" ויש לעמוד על זה. מהו ענין שרש וענף... ע' ב:יב ער וענה ותרגום שם בר ובר בר! ג:כ "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" "אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאין בה וזהו שנאמ' וזרחה לכם יראי וגו'" (דברי ר"ל נדרים ח: הובא ברש"י פ' יט.) שם. תענית ח: "ואמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" רש"י "צדקה לעניים - שמתעדנין בה, ונוח להן יום ברור, ומתחממין בה ביום הצינה. יראי שמי - שומרי שבת" ג:כב "זכרו תורת משה" ע' מהר"י קרא וע' מלבים, שמלאכי כתב זה מפני שלאחר שלא יהיו עוד נביאים - אין לנו אלא התורה הזאת להדריכנו. (וברנת יצחק סוף מלאכי (ג:כג) לר' אברהם יצחק סורוצקין ז"ל כתב דבר זה ממש בשם ר' חיים מבריסק.) וע' בביאור הגר"א למשלי טז:ד שכתב "קאי אלעיל ומהו רצון ה' אומר שתדע שכל מה שפעל הוא למענהו כלומר למען ה' ו' תורה שבכתב ושבע"פ ה' חמשה חומשי תורה ו' ש"ס משנה והן מ"ע ול"ת וז"ש בא דוד והעמידן על אחת עשרה וחושב שם ה' מצות ל"ת ומ"ע ומסודרים שם במזמור מי יגור גו' וא"ת כיון שאין רצונו רק בההולכין בתורתו ולמה ברא את הרשע וזהו גם רשע ליום רעה לענוש בו להעוברים על רצונו וסוד הענין של הד' פסוקים הם דרך להאדם איך להתנהג ולילך ברצונו יתברך ועצה טובה כי כל אדם ואדם יש לו דרך בפ"ע לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע ב' בני אדם שוה וכשהיו נביאים היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבעת גופו וזהו לאדם מערכי לב שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו ומה' הי' מענה לשון ע"י הנביא איך יתנהג וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש ישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג ורוה"ק יש לכל אדם ואדם אך אשרי אדם אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה כלומר כי מחשבות אדם הוא מ"ד טבעות אמר"ע והן נגד ד' רוחות השמים והן נגד ד' אותיות ה' וכאשר יש באדם רוח שלים שכל הד' רוחות וכן הד' יסודות הן מרכבה לד' אותיות ה' ואין ברוחו שום דופי אז תוכן רוחות ה' וכל דרכי איש זך בעיניו וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום אבל מי יאמר זכיתי לבי שאין ברוחו רמיה כלל ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו ית' כמ"ש בזוהר פרשה וארא כי זה שאין ברוחו רמיה זה דבוק ממש במדותיו של הקב"ה אבל אם ח"ו יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה אז יש ברוחו רמיה אם יהיה מתנהג ע"פ רוחו ודרכי איש זך וישר בעיניו ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום ויסור מדרכי ה' ומצותיו ולא ידע בעצמו וזהו גול אל ה' מעשיך. כלומר עכשיו אין לנו להלוך בגדולות ונפלאות אך לראות שיהיה מעשינו אל ה' היינו לפי רצונו ית' ויכונו מחשבותיך כלומר המעשים עצמן שהן מ"ע בקיומן וזהירות מל"ת הם יכונו מהשבותיך כי כל פעל ה' למענהו כלומר שעיקר רצון ה' הם התורה והמצות וכל מה שפעל הכל למען ה' ו' שהן מ"ע ול"ת תורה שבכתב ותורה שבע"פ שם ע' בדברינו לפ"ב פסוק ח' ג:כג-כד "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם." ע' רש"י סוף איכה עה"פ השיבנו ה' אליך הפעם השניה וז"ל "מפני שמסיים בדברי תוכחה הוצרך לכפול מקרא שלפניו פעם אחרת. וכן ישעיה ותרי עשר וקהלת!" (ובענין זה – ע' תוס' סוף מס' כתובות ורש"י סוף בב"ק שסיים במילת טוב לכאו' שלא לצורך ומהרש"א שם. וכן יש ענין לסיים פרק בדבר טוב – ע' סוף פ"ו דירושמלי סנהדרין ובמפרשי הירושלמי שם.)
וקשה לי מכתובות דף ג. מדהוצרך הגמ' לתרץ "שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות" וזה איירי בשהיה דעתו לקדשה משמע דאי לא הוה ביאת קדושין ממילא הוה ביאת זנות ולפי הנ"ל אין זה נכון?!?!
Sunday, December 28, 2008
Lions and Moshiach
“And the sons of Dan were Chushim.”
Bereshis 46:23
In the process of building the Mishkan, Moshe was told by Hashem to choose Bezalel of the tribe of Yehuda, and Oholiav of the tribe of Dan. Rashi[1] quotes the Midrash Tanchuma[2], who explains, “Oholiav was from the tribe of Dan, the lowliest of the tribes from among the maidservants children, [as opposed to Leah or Rachel] and the Torah considered him as great as Bezalel, a member of the greatest of the tribes, when it came to building the Mishkan.”
The tribe of Dan was not simply a lowly tribe as a result of birth to a maidservant of Yaakov. Rashi[3] tells us that they all worshiped idols, and thus the clouds of glory spit them out! The tribe of Yehuda was a lion, the source of a lineage of distinguished kings. Yehuda led the nation in their travels, and Dan took up the rear. And yet, the only two tribes compared to lions are Yehuda and Dan. Yaakov said[4] “a lion cub is Yehuda,” and Moshe said[5] “Dan is a lion cub.” R. Avraham Ibn Ezra[6] explains that it was necessary to have a lion taking up the rear just as it was needed to have a lion leading the Jewish nation in order to protect them from both sides. So Dan was a lion, while at the same time being the weakling struggling to keep up.
What is going on with Dan? Is he the weakest or one of the strongest? Is he in the back because he in inferior, or because he is a lion?
Yaakov had died, and it was time to bury him. The Gemara[7] tells us that, “When they arrived at the
So Chushim killed Esav. And yet, Tosafos[9] tells us, that the descendants of Esav have a tradition telling that that Yehuda killed Esav, and in fact this is the opinion of the Sifri. He explains that both are true. First, Chushim stepped in and gave Esav a serious blow causing his eyes to come out, but he was still alive. Then Yehuda stepped in and finished him off, killing him.
“The [Messiah] son of David will come only to a generation that is entirely righteous, or one that is entirely wicked,” teaches the Gemara[10].
Esav was either finished off by the handicapped son of the lowest tribe, or the king of the greatest tribe! In fact, R. Moshe Wolfson,[11] writes that in the times just before the Moshiach, those alive will be the reincarnations of the souls of the tribe of Dan. It is interesting that only now in history do we witness the mass phenomenon of people being brought back to Torah out of their lowliness. “A generation that is entirely wicked.” In any other time in history, there was always something in the world that was not available, that provided a lure to the righteous. “Maybe fulfilling that desire will be pleasurable,” people wondered. In our age, every single degenerate action is readily available to any 16 year old! There are so many people who are 21 years old, have already tried every single avierah in the world, and have seen how hollow life can be. Baalei Tshuva are made every day of people who are “entirely wicked,” by people who have tried everything, and have nowhere to go but up. [These people are not “evil” merely engaged in wicked deeds, usually by no fault of their own. It is not our place to judge them.]
We are handicapped, and are the lowest of the low in so many ways. There has never been a generation that at this low a level. But when we stand up, we go from snake to lion. When we will fight and struggle, and stand up for the truth, we will bring the redemption. We will turn ourselves from weak snakes, slithereing in the back of the camp in our filth, and idolatry, to great roaring lions. We will get up and declare, “must our Father sit here in this disgraceful state?” The Moshiach can only come to a generation that is entirely righteous or entirely wicked. Esav was only done away with by a combination, first of the weakest of the weak, and then by the greatest of the great. We are all Chushim ben Dan’s – and every Chushim ben Dan has the power of Moshiach in him.
[1] Shemos 35:34
[2] Shemos
[3] To Yechezkel 16:15, see also Targum Yonason to Devarim 25:18
[4] Bereshis 49:9
[5] Devarim 33:22
[6] Commentary to Bamidbar 1:19
[7] Sotah 13a
[8] This is Rashi’s opinion. See however Pirkei D’Rabbi Eliezer 39 where it is clear the Chushim oculd neither hear not speak at all. See also Radal ad loc.
[9] Gittin 55b s.v. BiYehuda BiHarugei Malchus.
[10] Sanhedrin 98a
[11] Emunas Ittecha Vayigash s.v B’Midrash, and there in Maamar Iggeres Hapurim
[12] See the Targum yonsason that in fact understands that Dan had many children, and Chushim is simply a description of them – meaning that they were strong and incredibly numerous. This seems to be why they were not mentioned by name – because there were so many eventual descendants! Ibn Ezra suggests that there were two children, and only one survived. The same is found in Chizkuni. The general consensus among the commentaries and the opinion of the Talmud is that there was one fellow named Chushim, for there were 70 souls who went down to
[13] Parshas Pinchas – Torah Ohr.
[14] Vezos Habracha - Derech Chaim Tochacos Mussar.
[15] Bereshis 49:17
[16] Likkutei Amarim 16. There he explains that this is how Yaakov mistook Shimshon for the Moshiach, for his father was from Dan and his mother was from Yehuda, the exact opposite.
Tuesday, November 11, 2008
Wash your feet
“Take a bit of water and wash your feet”
Bereshis 18:4
“Avraham assumed that the angels were Arab’s[i] who worship the dust on their feet, and made certain that no idolatry would enter his home.”
Rashi ad loc
The Arabs in the time of Avraham worshiped the dust of their feet. This sound incredibly strange – what on earth could possibly be the reason for this? R. Yaakov Emden[ii], explains this behavior based upon the concept taught in Bereshis, “you are dust and to dust you shall return.” Man is dust. Thus, the Arab’s worshiped the dust of their feet. Explaining this is difficult. What exactly was the nature of this worship? What did they believe and why did they act this way?
The Gemara gives us some insight into the modes of worship of other idolaters as well. Baal Peor is mentioned often in the Torah. What was Baal exactly? The followers would eat and drink laxitives, so that their stools would grow soft. They would then sit before the idol and relieve themselves. This was the way to worship Baal Peor.[iii] The Gemara tells us that Jews only worshiped idols (such as baal) in order to rationalize to themselves Gilui Arayos (illicit sexual behavior) in public.[iv] In other words, the Jews did not deeply believe that the idol was a true god, but worshiping it did something to make their psyches more comfortable with the idea that they could engage in Giuli Arayos. Why on earth should defecating in front of an idol have such an effect on a person?
We will answer these two queries with a look at a Midrash.[v]
Avraham was working in his fathers idol store, and people would enter. Says the Midrash, “One man entered and asked ‘How much is that idol?’ Avraham replied, ‘3 maneh.’ Then Avraham would ask the man, but how old are you? The man said, ’30.’ Avraham replied, ‘Can your ears hear what is coming from your mouth? This idol was created yesterday, and you wish to worship it?!’ Another man entered and asked the price of a second idol. ‘5 maneh,’ Avraham told him, and then he asked, ‘how old are you?’ ’50,’ the man replied. So again Avraham said, ‘Can your ears hear what is coming from your mouth? This idol was created yesterday, and you wish to worship it?!’”
I have several questions on this Midrash. Firstly, why is the price of those idols germane to the Midrash. The Midrash does not record Avraham wishing thme good morning, which one is obligated to do even toward and idolator! This, of course, is because it has nothing to do with the message of the Midrash, and therefore is ommited! But then why is it important that they asked the price of the idol? And why was it that the Midrash tells us of people asking for prices related to their age? The 30 year old 3 maneh, the 50 year old, 5 maneh - surely this is not a coincidence! Lastly, and most importantly, were these people completely stupid? Everyone knows that the idol was created recently when they enter an idol store! In fact, they chose the idol store that they found had the best idols. So when they came in they must have known that the idols were not there from the beginning of creation. There idols clearly represented a form of worship. So what changed? What was Avraham’s argument that was suddenly so convincing?!
The answer to this question answers all of our questions. Idolatry was about worshiping oneself in sense. The fellow who went to the bathroom on his idol made a loud statement. I can do anything I want. Even in front of my idol. He was also showing his lowliness. You see, if someone is entirely insignificant, then nothing that he does really makes a difference. I am nothing and I can do whatever I wish is essentially the same statement. Those who worshiped idols essentially worshiped themselves. They did what they wanted to when they wanted to do it. The Jews did not worship idol out of an honest seeking for truth. They were drawn after that philosophy by their drive to rationalize any behavior. In our times, we see that those who can explain that man is no more than an evolved paramecium, can then rationalize any sort of aberrant behavior, for after all, who cares what man does in the privacy of his own home any more than a rat does in the privacy of his own sewer? Avraham’s customers would buy idol that related to their stage and state in life. If they were 50, the price of their idol would have to match that, for they were “celebrating man,” in today’s parlance. Avraham replied to them, “but your whims are not eternal. You were born only 50 years ago, and your whims were born yesterday!” Avraham inspired his customers to seek the eternal truths, and not to worship the dust of their feet.
We live in a society where we are taught that the highest of values is the pursuit of happiness. We are taught to dream of what we can all want, and then build towards it. How often are we told that what we want does not really matter? How often do we hear that we are not here to worship ourselves - to give in to our every whim? It is the Jew who brought this idea in to the world. We are here to answer a calling more deep and noble than the fleeting thought. The Jew tells the world that life is not only about what we may or may not want, but about choosing right over wrong, good over evil, and truth over falsehood.
Man is made of dust, but he also has a soul. His body will go back to dust as his soul ascends to its maker. Arab’s in the time of Avraham worshiped the lowest part of man, for they were essentially worshiping themselves. Man is dust, so they worshiped dust. Avraham taught us all that man is also divine, and thus he ought to worship Hashem.
[i] Gilyonei Mikra (R. Aaron Sonnenschein) wonders how we can say that Avraham assumed that they were Arabs, when the Torah traces the lineage of the Arab people to Yishamel explicitly (Bereshis 23:16)? He quotes C.D. Chavel’s footnote in his edition of Ramban where he brings R. Ovadiah Sforno who explains that they were “like the Arabs that we see today,” but not that they were themselves Arabs.
[ii] Hagahos to Bava Metzia 86b. Other reason are offered. R. Yeshaya Halevi Hurwitz (Sheloh) explains that since they worshiped the sun, they also worshiped the scorched sand, and Maharal (in Gur Aryeh) says that it was because they were tent-dwelling travelers who did not believe in settling down.
[iii] Sanhedrin 64b
[iv] Ibid 63b
[v] Seder Eliyahu Rabbah
Monday, October 27, 2008
Kaddish, Hollywood, and the Spanish Inquisition
The poor Yarmulke was clearly out of its element on the young man’s long curly hair. Its precarious perch, and the several times that it nearly fell off, were as clear an indication of this fellows comfort in the Orthodox shul as were his several prominent piercings. I sat behind him, wondering what brought this sandal-clad Jew with only one of his shirt buttons closed into our shul. When he rose to say Kaddish, however, the mystery was solved. I spoke to him after services to welcome him, and discovered that his mother had died as a young woman, and that he made an appearance every year to honor her memory in the way that meant the most to him.
After a parent dies, a son is obligated to say Kaddish for one year. Kaddish is prayer declaring the greatness of God, and praying that the world recognize it. There are so many who have been brought back to Torah observance through Kaddish – people whose lives have taken paths not boasting a Shul, have had to make their respective ways to one after feeling loss.
It is amazing what trial and loss can awaken in man. Contented and secure, so many of us often do not realize the necessity to reach out to G-d, and connect with Him in any meaningful way. But those very same people who find happiness outside the shul somehow cannot find a method of dealing with loss there. The mysteries of life are awakened when one is having a hard time. Those who are happy generally continue doing what makes them happy, while those beset with misery look for change. They explore, and seek change.
It is a tragedy of the Jewish experience throughout history that we have not managed well in prosperity. We managed to remain faithful to our Divine mission through pogrom and blood libel, but when it came to prosperity, we have somehow fallen short. Rabbi Yosef Yaavetz, one of the great Torah giants who witnessed the expulsion of the Jews from Spain observed in his work Or Hachaim (p. 8) that those who retained their rock-like faith in the face of the persecution of the Inquisition, willing to lose everything including their lives for the noble mission of the Jewish people, were the simple, uncultured, unlearned Jews, who did not occupy places in society. Those who had begun assimilating, even while following the Torah, were the first to abandon the Torah when things got tough, for they were already to far gone. It was not just the Inquisition that was pulling them to abandon their role in G-d’s plan – now their positions, estates, and lifestyles beckoned to them. Those who didn’t have it that good, had nothing pulling them from God other than murderous devils. And they retained their faith.
It is such a shame that we often maintain our relationship with G-d and truth out of lack. It is out of pain, and a sense of emptiness that we seek G-d initially. Must we always lack? Once we are fulfilled – can we then engage in the relationship with the same gusto? The
King David called to God often. In good times, “As I raise the Cup of Salvation, I call to G-d” (Psalms 116:13), and in hard times, “I have found trouble and pain. So I call to G-d.” (ibid 116:3-4) It has been said by great Rabbis that we must not only sing to G-d in good times, but also in the harder ones as David did. But this young man coming to say Kaddish in his time of pain taught me that it can be much harder to call to G-d in good times than in bad. To teach ourselves to recognize that it is G-d who is running the show when we are successful and happy, and to pray with the same fire then, is the beginning of relating to G-d from within our relationship with him. Then, should the time come, G-d forbid, that one will have to recite the Kaddish, he will not be calling to G-d to search for Him, but rather to pick up the conversation where they left off during the good times. After all, it is all the same conversation.
Friday, October 24, 2008
Mystics, Rationalists, and Fringes on Clothes
(the following is based upon chapter 4 of the sefer “Hamitzvos HaSehkulos” of the saintly Rabbi Shlomo Wolbe z”l)
Mystics dress in white gowns and burn incense. We rationalists wear business suits, and designer shirts and ties. But why is it that some of us can be so confused by, and indifferent to, talk about demons, angels, and heaven?
There are seven commandments that are considered by our sages to be as important as the entirety of the Torah. One of them is “tzitzis.” Tzitzis are the fringes that a male Jew is obligated to affix to his four cornered garment, should he choose to wear one. Although most clothing is no longer made with four corners, Torah observant Jews wear special undershirts of four corners colloquially called “tzitzis,” so as not to miss the grand opportunity to perform this mitzvah.
But what is behind this mitzvah? Why is it worthy of being dubbed as valuable as the entire Torah?
Tosafos (Menachos 43b) tells us that these strings are similar to a brand that a slave wears informing the world that he is enslaved to his master alone. The Midrash (Numbers Rab. 17:6) however paints a very different sounding picture of this mitzvah. “A parable – A man has fallen overboard at sea, and is in grave danger! The captain extends him a line and tells him, grab a hold, don’t let go, for letting go of this line is forfeiting your very life. “Grab onto my commandments,” says G-d; “letting go of them is forfeiting your very life.”
A glorious picture! Our tzitzis are our very lives, connecting us to G-d, our captain who is waiting for us to join him on the deck, and be saved from the turbulence of life’s raging tempests. He beseeches mankind to simply embrace Torah values and he will then pull his end of the cord. Man wearing his tzitzis is showing that he is just a tug away from an audience with the divine presence. How very different from the Tosafos’ image of the torah adherent as a branded slave is this Midrash!
Man is a composite of spirit and earth. He is caught in a tug of war between his earthly impulses and his spiritual aspirations. There are two parts to his job on this earth. He must firstly learn not to be beholden to the calls of his animalistic physical side, and he must also learn to attach to the spiritual. Man must brand himself and show that he is not enslaved to the physical but rather answers to a much higher calling. He must then also begin to grasp at and hold onto the line extended to him from the Master of the universe who is beckoning to him, and inviting him to take his rightful place on the deck of the ship.
There are two genres in classic Jewish scholarship in explaining the meaning of mitzvot. Sefer Hachinuch explains the more basic and rational reasons for the commandments. This explains the branding of the person, how the mitzvot ensure that he simply not drown in the ocean of the physical world. Others, such as Ridvaz, (in his Metzudas Dovid) explain the more mystical significances of the commandments. This provides explanations as to how the mitzvot then attach man to his Maker and bring him up onto the deck of the ship.
Rationalism and mysticism are both accurate and true. The rationalist explains how the mitzvot affect the physical world, and why they elevate a man above it. The mystic explains how it is that the mitzvot bring one into a spiritual world, and teach us “spiritual physics,” explaining how those mitzvot bring us close to G-d. Every Jew is both a mystic and a rationalist. He lives an existence of the tangible intermingled with the spirit. Those who wear tzitzis have access, on their very person to a message that encompasses the entire mission of man in this world. There is mysticism in the rational, and rationalism in the mystical. This is the secret of tzitzis.
Monday, September 29, 2008
The Frog and the Scorpion
a quick thought on Yom Kippur
The frog could not sting, and the scorpion could not swim. So the frog took the scorpion on its back, at great personal sacrifice. After all, the scorpion could bite the frog at any moment. They crossed the river where the scorpion proceeded to fatally bite the man whom Hashem had condemned to death. (Nedarim 41a)
When King David completed the book of Psalms; the greatest song that any man has written to G-d, he began feeling very good about himself. He wondered to G-d, "Is there any creature that sings to You as beautifully as I do?" A frog appeared and told him, don't be too proud of yourself David, I sing a much greater song that you. And that is not all – there is a species that lives near the sea – and when it is hungry it takes mean and eats me. (Perek Shira)
What possessed Chanania Mishael and Azariah to throw themselves into the fiery furnace? They reasoned: If the frogs [during the plague of Frogs in Egypt] threw themselves into fiery furnaces despite the fact that they are not obligated to do so – we who have been commanded to give our lives for Kiddush Hashem must certainly do so! (Pesachim 53b)
The Frog sings, "Baruch Shem Kivod Malchuso Liolam Vaed," "Blessed is the name of His glorious kingdom for all eternity." (Perek Shira)
When Moshe went up to heaven, he heard the Angels reciting "Baruch Shem Kivod Malchuso Liolam Vaed," and taught it to the Jews, but we must say it quietly because it is angelic. On Yom Kippur when the Jew is nearly an angel, he can then recite it aloud. (Yalkut Shimoni D'varim 834)
The frog recites a song that even man cannot sing. David was shown an aspect of the frog that even man can often fall short of. What can this be? The world is a symphony. It is meant to consist of components all working harmoniously toward the ultimate goal of kvod shomayim. Every being is really no more than an ingredient in the grand scheme of G-d's will. The frog in Egypt gave his life for G-d's plan. The frog gives his life in the natural world to the animal that needs to eat him for survival. He transports scorpions on his back when G-d needs them to cross rivers.
The ultimate song is when one can find his place in the world, and live in perfect harmony, so that he knows how to give himself completely to the greater song of Hashem's plan. Sound, silence, and impeccable timing are vital for an orchestra to sound perfect. The frog is that animal that symbolizes that all is really here for nothing other than kvod shomayim. It is an animal that forgoes its immediate survival instinct and answers to a higher instinct.
The frog says "Baruch Shem Kivod Malchuso Liolam Vaed," which we cannot even say aloud. But the frog screams it out!
The frog was saying to David – "my entire existence is dedicated to the fulfillment of Hashem's will, even if it means complete self sacrifice. You were also created to be nothing more than a tool for kvod shomayim. Are you there yet?"
On Yom Kippur, when the Jewish people call out "Baruch Shem Kvod..." in booming voices, we are witnessing the elite of the human race striving to be nothing more than a "frog."
Friday, September 19, 2008
This World is like the Night-time
And more thoughts on Rosh Hashanah
“This world is like the nighttime.”
Babylonian Talmud Avoda Zarah 3b
“In the evening one lays down with tears, but in the morning – a cry of joy!”
Psalms 30:6
“Some ‘darkness’ is not darkness at all, but is in fact a light so brilliant that it afflicts man with blindness!”
Vilna Gaon (Siddur, Yotzer Hameoros)[i]
The Jew must keep the Sabbath meticulously. There are 39 main categories of creative activities that the Jew must “rest” from on the Sabbath, as well as many, many sub-categories. If a Jew violates the sanctity of Sabbath any time from Friday night through Saturday night, he is put to death. But with gentiles, this is not so. Not only is a gentile not obligated to keep the Sabbath; shockingly, the Talmud declares that if a gentile does keep the Sabbath, he is to be put to death![ii] He was not truly put to death. The gentile would simply be beaten, and punished, and informed that he ought to have been killed.[iii] A gentile who chooses any day of the week, starting in the morning and culminating the next morning to refrain from work in interest of a Sabbath, has forfeited his right to live! [iv]
There are several peculiarities that must now be investigated. The first question is; why on earth should this be? Is it so horrible to keep a Sabbath when you are not meant to? We find no such penalty for a gentile who chooses to dwell in a Sukkah, don Tefillin, or hear the blast of a Shofar. Another glaring question is; for a Jew the Sabbath begins at nightfall and ends at nightfall. For a gentile, observance of such a Sabbath is not considered a Sabbath, rather he is held responsible only if he keeps 24 hours beginning in the morning and culminating the next morning. Why?
A gentile is meant to recognize reality. He is obligated to live by the Seven Noachide laws – the basic moral obligations God gave to mankind. The gentile is to recognize God, but he need not necessarily become a member of the chosen people. A gentile who keeps the Noachide laws has led a moral life and will merit a place in the world to come.[v] There are several other laws aside from these seven, enumerated in the Talmud. A gentile may not study the Torah, for example.[vi] The Sabbath is “a sign” between the Lord and His people.[vii] Only the Jew is to keep the Sabbath.
[If a man wishes to take his wife to dinner on the night of their anniversary, the table should only be set for two. And should an extremely close and loyal friend wish to dine with them, that friend has made it clear that he truly does not understand the nature of this rendezvous.]
A gentile is expected to understand the purpose of the universe, and to know his place therein. Should he entirely misunderstand the place of the Jew in the world, he has lost his right to live and must be chastised back into his right mind.
We are still bothered by why a gentile begins his day in the daytime and not at night. Let us backtrack a bit. Our sages teach, “Abraham establish the morning prayers, Isaac the afternoon prayers, and Jacob the evening prayers.”[viii] Now the Talmud teaches that the Jewish day begins at night, as it says in Genesis[ix], “And it was evening and it was morning.” First came nighttime; the day followed.[x] If this is so, should Abraham not have begun with the first prayer of the day - the Evening prayer - which is the first prayer after nightfall? Why did he begin with the second in the sequence of prayers?
The Sefer HaMikneh[xi] teaches an interesting thing. He proves that at Sinai there was a major change in the calendar. Whereas until Sinai, the days were calculated with night following the day; after Sinai, the Jews began counting the night first with the day following the night. Abraham, who lived prior to Sinai, began his days in the mornings, and thus established the morning prayer, as it was the first in the sequence at that time. For gentiles, who were not party to the Sinai experience, the day still begins in the morning, and the night follows. There is a relatively simple reason for all this. The Talmud teaches that the reason that the darker animals walk first amongst the flock, is that darkness always precedes light. The Jew looks forward to better times, when “God will rule the whole world,”[xii] and he prepares for the world to come. He knows that the darkness and bad times experienced in this world are but a prelude to great things to come. The secular, Epicurean outlook, “eat drink and be merry for tomorrow we die” is essentially one that sees this world as the daytime. “This is the daytime, and all we have to look forward to is the grave,” is a falsehood - and the Torah is here to correct it. Thus when the torah was given, its guardians were then on the level to live a life where night precedes day. But the gentiles who did not learn this message still relate to this world in the wrong way. As the Vilna Gaon explains, when it comes to the idea – in concept - light precedes darkness, but in actuality, darkness precedes light. Jacob is conceived before Esau, but Esau is born first. Esau inherits this world, and Jacob the next world.
But when did this all change? The Talmud makes it clear that in the creation of the world, darkness preceded light.[xiii] So when was this massive change to “night following day,” which was only corrected at Sinai? The Talmud teaches that the nations of the world heard loud sounds at the time of the Sinai experience and approached the prophet Bilaam to find out what was going on. They asked him, “Has God returned to the flood?”[xiv] and he replied, “God is establishing himself as eternal king, God is giving strength to his nation,” to which they replied, “may God bless his nation with peace.”[xv]
What is the connection between the flood and Sinai? “Day and night shall not cease,” [xvi]was God’s vow after the great flood. But the Talmud reads more into these words. Day and night will not “yishbosu,” which is the root of the word Sabbath. “For a day and a night, they may not rest,” is an alternative translation of these words, and it is from here that the Talmud derives that a gentile may not celebrate the Sabbath. The scriptural source that night follows day for a gentile’s observance of the Sabbath, is found just after the great flood. After the flood, mankind was on a distinctly lover level than he had been prior to it. Life spans were greatly reduced. A world that once boasted permanently delightful spring-like weather was suddenly introduced to harsh winters, and stifling summers.[xvii] Humans had been capable of destroying the universe, and were likewise capable of building it. But humanity abused its great power, and was taken down a notch. They would never destroy another world, but they could not build one either. A humanity on such a drastically lower level could not truly comprehend the worlds ultimate goal. They could not live on a level where night preceded day. To them, day was primary. But at Sinai, the Jewish nation was given the keys to build the world, and with them, the ability to destroy it! They were back to pre-flood status. They now related to the world as it was created; the night precedes the day.
[There is another great connection between the flood and the generation that accepted the torah. Our sages teach[xviii] that God originally intended to give the Torah to the generation that was wiped out in the flood, if only they had merited it. In fact, the Arizal teaches that the generation of the flood and the generation of the torah giving had the same souls. They were reincarnated. Noah and Moses were one and the same! Moses was name “Moses” because he was “saved from the water” - the water of the flood! Noah had an ark that kept him afloat in the water, and Moses had a small basket which served the same purpose for him. Both are called a “Tevah” by the torah. The flood lasted 40 days and 40 nights, as did Moses’ stay on Sinai where he was showered with Torah, and “water always hints to torah.” The Talmud shows how Moses was hinted to in the torah in the verse where Noah is told that the flood will begin in 120 years. Noah’s major mistake was that he did not expend enough energy in attempt to save his generation. Thus, the flood is referred to as “Mei Noach,” “the waters of Noah.” Moses corrected this when he told God that should He destroy the Jews, “Macheini na misifricha - Erase me from your book.” The word “Macheini” is made up of the same letters that spell “Mei noach.” Moses corrected the mistake that he made the first time around. This time he was willing to sacrifice it all to save his generation. This generation was incredibly powerful. Led by Noah/Moses, they could have either built or destroyed the world. At Sinai, they complained when they were forbidden illicit sexual behavior,[xix] which they had engaged in during the times of the flood. They constantly fought with Moses about water all thorough their excursion in the desert. This powerful generation was the one who first brought the world to a state where it would see day as preceding night. But on their second time around, they successfully reversed their goof-up. For a Jew, darkness precedes light.]
The Vilna Gaon writes, “In all worldly things, husks precede their fruit, as with Jacob and Esau – Esau emerged first, though Jacob was the first child conceived. For Esau’s portion is this world, while Jacobs is the next world. Jacob was thus conceived first because the final result is the first thought, and the result is the world to come.[xx] When one has a goal in mind, he first envisions the goal – the results – and only then develops a scheme to reach these ends. The goal is the world to come, so it is “conceived” first. But the means are created first in practice, for they must precede the ends. Elsewhere, the Vilna Gaon explains,[xxi] “Whenever our sages speak of something ‘originally being conceived in the mind’ of God, this is the ultimate goal.” We are taught that, “originally God conceived the idea of creating the world in strict justice, but when he saw that it would not survive, he mixed mercy with that justice.”[xxii] We are similarly taught that “God created the world and it collapsed again and again until he created repentance.” [xxiii]We are taught that ““originally God conceived the idea of creating the world in the month of Tishrei, but it was not actually created until the month of Nissan.”[xxiv] Tishrei is the month of Moznaiim, Libra. Scales. It is the month of justice. The Yom Hadin, the “day of judgment” is Rosh Hashanah, the first of Tishrei upon which we proclaim, “Hayom Haras Olam,” “today is the conception of the world.” Originally, God wished to create the world in strict justice, for the ultimate goal is a world of justice. But the means to get to such a world required a more merciful relationship. The perfect conception of the world is in “din – strict judgment” as indeed the world will be in messianic times.[xxv] The day that God decides to take stock of his world, and measure its state against its ultimate goal is that very day when he first conceived of the goal, this first day of Tishrei.
[“Now that we know that symbols are meaningful, a person ought to eat pumpkins, clover, leeks, beets, and dates on Rosh Hashanah,” says Abaye in the Talmud.[xxvi] We have all heard of dipping an apple in honey to give us a sweet new year. It sounds like a nice tradition, but there are interestingly no other holidays in the Jewish calendar with such symbols. Eat a head to avoid being a tail. Eat carrots to annul harsh decrees. Symbols on Rosh Hashanah of all days…why? The world was conceived in the month of Tishrei. Tosafos teaches that God conceived of the idea to create the world on Rosh Hashana, but he did not actually create it until the month of Nissan, six months later. Thus we say on Rosh Hashana, Hayom Haras Olam, today the world was concived – not born. There were ten statements made by God in the creation of the world.[xxvii] Nine of them begin with the words, “and God said,” except for the first one. “In the beginning God created heaven and earth.” The Talmud teaches that this was a statement as well. The Chasidic masters read more into this verse. God created the world with language; but with what did he create language. “BiReshis,” using wisdom, (Reshis means intelligence)[xxviii] God created “Es,” which is the first and last letter of the alphabet. Using pure thought and intelligence, God created the alphabet – language. Using language God then created all else in existence. On the first of Tishrei, when God “conceived the idea of the world,” the he did not create for another six months, we celebrate the anniversary of God communicating in a way far beyond language. A purer level of communication that is above language, was used by God on this day. Could there be a day in the Jewish calendar more appropriate for us to attempt to communicate super-verbally, though the use of symbols?][xxix]
Ultimately the ends will explain the means. The ravages of this world will fade in the morning sunshine of the coming world. Rosh Hashanah is a glimpse into the goal of it all. It is a time when we can be aware that God has a grand master plan for our universe. The beginning of the relationship was one of pure thought. Pure goal.
[Jacob gave Rachel “Simanim,” “signs”[xxx] the same word used for the super-verbal symbols that we use on Rosh Hashanah. It is commonly assumed that these signs were simply for the purpose of Jacob being capable of ascertaining the identity of his intended should Lavan choose to replace her with her sister. Yet when Rachel realized the horrific embarrassment that her sister Leah would suffer should she not have the “simanim,” she gave them over to her, and thus Jacob was confused as to whom he was marrying. Yet, asks the Revid Hazahav,[xxxi] the Talmud teaches that voices are distinguishable. Why was Jacob unable to recognize that this was not Rachel!? He explains that the Talmud’s rule that voices are recognizable is only true when there is no reason for one to suspect otherwise. If one receives a phone call from a woman claiming to be his mother, and she sounds nothing like her, he will certainly be suspicious, but should his “mother” tell him information that proves to him that it is her, he will assume that he has made a mistake and that it is indeed his mother. Because Leah had the “simanim,” Jacob was certain that it was Rachel! The “simanim,” which were only created to avoid confusion are the only reason that Jacob did not discover the fraudulent identity of his bride. They messed it all up! Has he not used any “simanim” at all, he would have had no problems! Why did he make them at all, and not simply rely on voice recognition? But Jacob did not make these simanim simply to discern the identity of his bride. There was much more to it. When God began his relationship with humanity, he used simanim.” And so did Jacob, our father.]
This world is a place of darkness, where we eagerly prepare for the world to come. We must never give up - as bleak as things may look. However long the night may last, the morning is always coming. For a Jew, the day follows the night.
[i] See “Maamarei Pachad Yitzchok” Sukkos: Maamar 9, where Rav Hutner elaborates. He explains that this is why the period between day and night is known as “bein hashmashos,” literally, “between suns.” There was a light originally in the sun that was hidden away for the righteous to eventually use in the world to come. The stars contain traces of this light, as they were substitutes for the sun. This entire discussion, says Rav Hutner, sheds further light on the Talmudic expression for the blind person, “Sagi Nahor,” “[one with] abundant light,” usually taken as a euphemism.
[ii] Sanhedrin 58b
[iii] Maimonides Melachim 10:9
[iv] Sefer HaMikneh Kiddushin 37b, See Chasam Sofer (quoting Sefer HaMikneh) to Shabbos 87a. See Panim Yafos Al Hatorah Genesis 8:22, and Shut Rabbi Akiva Eger 123 Hashmata.
[v] Maimonides Melachim 8:11
[vi] Sanhedrin 59a
[vii] Exodus 31:13
[viii] Brachos 26b
[ix] Genesis 1:5
[x] See Chullin 83 a
[xi] Kiddushin 37b, see note [iv] above
[xii] Zecharia 14:9
[xiii] Shabbos 77b except for a minority opinion of rashbam, that is the literal translation of the pesukim.
[xiv] Psalms 29:10
[xv] Zevachim 116a
[xvi] Genesis 8:22
[xvii] Bereshis Rabbah 34:11 “The weather was pleasant, as it is between Passover and Shavuos.” Sforno explains that the suns course was unlike today, but rather much closer to the earth, and physical life was much more like it would be in the messianic era. See Or Gedalyahu Noach, 2.
[xviii] Zohar 3:216b, Shmos Rabbah 30
[xix] Rashi Numbers 11:10 s.v Bocheh, quoting Sifri. Chida in Midbar Kedamos Dalet, 3, that because the Jews in the desert were children of illicit relationships, they could not enter the land of Israel!
[xx] Perush HaGra Limigilas Esther Al Derech Haremez 1;1
[xxi] Commentary to Proverbs 9:10
[xxii] Rashi Genesis 1:1
[xxiii] Pirkei D’rabbi Eliezer Chapter 3
[xxiv] Tosafos to Rosh Hashanah 27a
[xxv] In the messianic times, we will follow the rulings of Shammai. This is often quoted in the name of the Arizal, as in Bnei Yissaschar gloss to Dvash Lifi, “Divrei Elokim chaim.” Herczeg in “Patterns in Rashi,” says that while this idea is commonly attributed to the Arizal, it’s earliest known source appears to be Sefer Vayakhel Moshe of Rabbi Moshe Prager. Tzidkas Hatzadik 169, explains that Yitzchak will be head in messianic times for it is a time of strict Din, and explains Rosh Hashanah in this light.
[xxvi] Kreisos 6b
[xxvii] Avos 5:1
[xxviii] Targum Yesushalmi to Bereshis 1:1
[xxix] Bnei Yissaschar Tishrei 2:10
[xxx] As to the nature of these simanim, see Chida in Midbar Kedemos Zayin 12, and elsewhere, quoting his grandfather Rabbi Avraham Azulai (Chesed Lavraham mayan sheni nahar 61) that Rachel was to touch his right thumb right, right big toe, and right ear, as is found in the temple service. Sefer HaChaim (part 1, chapter 2) explains that the simanim were “secrets of the oral torah, specifically the hidden meanings of the fantastic aggados.” The connection between the Rosh Hashanah and Jacob/Rachel Simanim is made by a cryptic passage in Bnei Yissaschar Tishrei 2:11 in which he mysteriously asserts that “Simanim should be done only on the first of the two days of Rosh Hashanah for the 1st day corresponds to Leah and the 2nd to Rachel, and Rachel gave her Simanim to Leah. Apparently these simanim are of the same essence.
[xxxi] Quoted in Torah Temimah Parshas Veyetze
“This world is like the nighttime.”
Babylonian Talmud Avoda Zarah 3b
“In the evening one lays down with tears, but in the morning – a cry of joy!”
Psalms 30:6
“Some ‘darkness’ is not darkness at all, but is in fact a light so brilliant that it afflicts man with blindness!”
Vilna Gaon (Siddur, Yotzer Hameoros)[i]
The Jew must keep the Sabbath meticulously. There are 39 main categories of creative activities that the Jew must “rest” from on the Sabbath, as well as many, many sub-categories. If a Jew violates the sanctity of Sabbath any time from Friday night through Saturday night, he is put to death. But with gentiles, this is not so. Not only is a gentile not obligated to keep the Sabbath; shockingly, the Talmud declares that if a gentile does keep the Sabbath, he is to be put to death![ii] He was not truly put to death. The gentile would simply be beaten, and punished, and informed that he ought to have been killed.[iii] A gentile who chooses any day of the week, starting in the morning and culminating the next morning to refrain from work in interest of a Sabbath, has forfeited his right to live! [iv]
There are several peculiarities that must now be investigated. The first question is; why on earth should this be? Is it so horrible to keep a Sabbath when you are not meant to? We find no such penalty for a gentile who chooses to dwell in a Sukkah, don Tefillin, or hear the blast of a Shofar. Another glaring question is; for a Jew the Sabbath begins at nightfall and ends at nightfall. For a gentile, observance of such a Sabbath is not considered a Sabbath, rather he is held responsible only if he keeps 24 hours beginning in the morning and culminating the next morning. Why?
A gentile is meant to recognize reality. He is obligated to live by the Seven Noachide laws – the basic moral obligations God gave to mankind. The gentile is to recognize God, but he need not necessarily become a member of the chosen people. A gentile who keeps the Noachide laws has led a moral life and will merit a place in the world to come.[v] There are several other laws aside from these seven, enumerated in the Talmud. A gentile may not study the Torah, for example.[vi] The Sabbath is “a sign” between the Lord and His people.[vii] Only the Jew is to keep the Sabbath.
[If a man wishes to take his wife to dinner on the night of their anniversary, the table should only be set for two. And should an extremely close and loyal friend wish to dine with them, that friend has made it clear that he truly does not understand the nature of this rendezvous.]
A gentile is expected to understand the purpose of the universe, and to know his place therein. Should he entirely misunderstand the place of the Jew in the world, he has lost his right to live and must be chastised back into his right mind.
We are still bothered by why a gentile begins his day in the daytime and not at night. Let us backtrack a bit. Our sages teach, “Abraham establish the morning prayers, Isaac the afternoon prayers, and Jacob the evening prayers.”[viii] Now the Talmud teaches that the Jewish day begins at night, as it says in Genesis[ix], “And it was evening and it was morning.” First came nighttime; the day followed.[x] If this is so, should Abraham not have begun with the first prayer of the day - the Evening prayer - which is the first prayer after nightfall? Why did he begin with the second in the sequence of prayers?
The Sefer HaMikneh[xi] teaches an interesting thing. He proves that at Sinai there was a major change in the calendar. Whereas until Sinai, the days were calculated with night following the day; after Sinai, the Jews began counting the night first with the day following the night. Abraham, who lived prior to Sinai, began his days in the mornings, and thus established the morning prayer, as it was the first in the sequence at that time. For gentiles, who were not party to the Sinai experience, the day still begins in the morning, and the night follows. There is a relatively simple reason for all this. The Talmud teaches that the reason that the darker animals walk first amongst the flock, is that darkness always precedes light. The Jew looks forward to better times, when “God will rule the whole world,”[xii] and he prepares for the world to come. He knows that the darkness and bad times experienced in this world are but a prelude to great things to come. The secular, Epicurean outlook, “eat drink and be merry for tomorrow we die” is essentially one that sees this world as the daytime. “This is the daytime, and all we have to look forward to is the grave,” is a falsehood - and the Torah is here to correct it. Thus when the torah was given, its guardians were then on the level to live a life where night precedes day. But the gentiles who did not learn this message still relate to this world in the wrong way. As the Vilna Gaon explains, when it comes to the idea – in concept - light precedes darkness, but in actuality, darkness precedes light. Jacob is conceived before Esau, but Esau is born first. Esau inherits this world, and Jacob the next world.
But when did this all change? The Talmud makes it clear that in the creation of the world, darkness preceded light.[xiii] So when was this massive change to “night following day,” which was only corrected at Sinai? The Talmud teaches that the nations of the world heard loud sounds at the time of the Sinai experience and approached the prophet Bilaam to find out what was going on. They asked him, “Has God returned to the flood?”[xiv] and he replied, “God is establishing himself as eternal king, God is giving strength to his nation,” to which they replied, “may God bless his nation with peace.”[xv]
What is the connection between the flood and Sinai? “Day and night shall not cease,” [xvi]was God’s vow after the great flood. But the Talmud reads more into these words. Day and night will not “yishbosu,” which is the root of the word Sabbath. “For a day and a night, they may not rest,” is an alternative translation of these words, and it is from here that the Talmud derives that a gentile may not celebrate the Sabbath. The scriptural source that night follows day for a gentile’s observance of the Sabbath, is found just after the great flood. After the flood, mankind was on a distinctly lover level than he had been prior to it. Life spans were greatly reduced. A world that once boasted permanently delightful spring-like weather was suddenly introduced to harsh winters, and stifling summers.[xvii] Humans had been capable of destroying the universe, and were likewise capable of building it. But humanity abused its great power, and was taken down a notch. They would never destroy another world, but they could not build one either. A humanity on such a drastically lower level could not truly comprehend the worlds ultimate goal. They could not live on a level where night preceded day. To them, day was primary. But at Sinai, the Jewish nation was given the keys to build the world, and with them, the ability to destroy it! They were back to pre-flood status. They now related to the world as it was created; the night precedes the day.
[There is another great connection between the flood and the generation that accepted the torah. Our sages teach[xviii] that God originally intended to give the Torah to the generation that was wiped out in the flood, if only they had merited it. In fact, the Arizal teaches that the generation of the flood and the generation of the torah giving had the same souls. They were reincarnated. Noah and Moses were one and the same! Moses was name “Moses” because he was “saved from the water” - the water of the flood! Noah had an ark that kept him afloat in the water, and Moses had a small basket which served the same purpose for him. Both are called a “Tevah” by the torah. The flood lasted 40 days and 40 nights, as did Moses’ stay on Sinai where he was showered with Torah, and “water always hints to torah.” The Talmud shows how Moses was hinted to in the torah in the verse where Noah is told that the flood will begin in 120 years. Noah’s major mistake was that he did not expend enough energy in attempt to save his generation. Thus, the flood is referred to as “Mei Noach,” “the waters of Noah.” Moses corrected this when he told God that should He destroy the Jews, “Macheini na misifricha - Erase me from your book.” The word “Macheini” is made up of the same letters that spell “Mei noach.” Moses corrected the mistake that he made the first time around. This time he was willing to sacrifice it all to save his generation. This generation was incredibly powerful. Led by Noah/Moses, they could have either built or destroyed the world. At Sinai, they complained when they were forbidden illicit sexual behavior,[xix] which they had engaged in during the times of the flood. They constantly fought with Moses about water all thorough their excursion in the desert. This powerful generation was the one who first brought the world to a state where it would see day as preceding night. But on their second time around, they successfully reversed their goof-up. For a Jew, darkness precedes light.]
The Vilna Gaon writes, “In all worldly things, husks precede their fruit, as with Jacob and Esau – Esau emerged first, though Jacob was the first child conceived. For Esau’s portion is this world, while Jacobs is the next world. Jacob was thus conceived first because the final result is the first thought, and the result is the world to come.[xx] When one has a goal in mind, he first envisions the goal – the results – and only then develops a scheme to reach these ends. The goal is the world to come, so it is “conceived” first. But the means are created first in practice, for they must precede the ends. Elsewhere, the Vilna Gaon explains,[xxi] “Whenever our sages speak of something ‘originally being conceived in the mind’ of God, this is the ultimate goal.” We are taught that, “originally God conceived the idea of creating the world in strict justice, but when he saw that it would not survive, he mixed mercy with that justice.”[xxii] We are similarly taught that “God created the world and it collapsed again and again until he created repentance.” [xxiii]We are taught that ““originally God conceived the idea of creating the world in the month of Tishrei, but it was not actually created until the month of Nissan.”[xxiv] Tishrei is the month of Moznaiim, Libra. Scales. It is the month of justice. The Yom Hadin, the “day of judgment” is Rosh Hashanah, the first of Tishrei upon which we proclaim, “Hayom Haras Olam,” “today is the conception of the world.” Originally, God wished to create the world in strict justice, for the ultimate goal is a world of justice. But the means to get to such a world required a more merciful relationship. The perfect conception of the world is in “din – strict judgment” as indeed the world will be in messianic times.[xxv] The day that God decides to take stock of his world, and measure its state against its ultimate goal is that very day when he first conceived of the goal, this first day of Tishrei.
[“Now that we know that symbols are meaningful, a person ought to eat pumpkins, clover, leeks, beets, and dates on Rosh Hashanah,” says Abaye in the Talmud.[xxvi] We have all heard of dipping an apple in honey to give us a sweet new year. It sounds like a nice tradition, but there are interestingly no other holidays in the Jewish calendar with such symbols. Eat a head to avoid being a tail. Eat carrots to annul harsh decrees. Symbols on Rosh Hashanah of all days…why? The world was conceived in the month of Tishrei. Tosafos teaches that God conceived of the idea to create the world on Rosh Hashana, but he did not actually create it until the month of Nissan, six months later. Thus we say on Rosh Hashana, Hayom Haras Olam, today the world was concived – not born. There were ten statements made by God in the creation of the world.[xxvii] Nine of them begin with the words, “and God said,” except for the first one. “In the beginning God created heaven and earth.” The Talmud teaches that this was a statement as well. The Chasidic masters read more into this verse. God created the world with language; but with what did he create language. “BiReshis,” using wisdom, (Reshis means intelligence)[xxviii] God created “Es,” which is the first and last letter of the alphabet. Using pure thought and intelligence, God created the alphabet – language. Using language God then created all else in existence. On the first of Tishrei, when God “conceived the idea of the world,” the he did not create for another six months, we celebrate the anniversary of God communicating in a way far beyond language. A purer level of communication that is above language, was used by God on this day. Could there be a day in the Jewish calendar more appropriate for us to attempt to communicate super-verbally, though the use of symbols?][xxix]
Ultimately the ends will explain the means. The ravages of this world will fade in the morning sunshine of the coming world. Rosh Hashanah is a glimpse into the goal of it all. It is a time when we can be aware that God has a grand master plan for our universe. The beginning of the relationship was one of pure thought. Pure goal.
[Jacob gave Rachel “Simanim,” “signs”[xxx] the same word used for the super-verbal symbols that we use on Rosh Hashanah. It is commonly assumed that these signs were simply for the purpose of Jacob being capable of ascertaining the identity of his intended should Lavan choose to replace her with her sister. Yet when Rachel realized the horrific embarrassment that her sister Leah would suffer should she not have the “simanim,” she gave them over to her, and thus Jacob was confused as to whom he was marrying. Yet, asks the Revid Hazahav,[xxxi] the Talmud teaches that voices are distinguishable. Why was Jacob unable to recognize that this was not Rachel!? He explains that the Talmud’s rule that voices are recognizable is only true when there is no reason for one to suspect otherwise. If one receives a phone call from a woman claiming to be his mother, and she sounds nothing like her, he will certainly be suspicious, but should his “mother” tell him information that proves to him that it is her, he will assume that he has made a mistake and that it is indeed his mother. Because Leah had the “simanim,” Jacob was certain that it was Rachel! The “simanim,” which were only created to avoid confusion are the only reason that Jacob did not discover the fraudulent identity of his bride. They messed it all up! Has he not used any “simanim” at all, he would have had no problems! Why did he make them at all, and not simply rely on voice recognition? But Jacob did not make these simanim simply to discern the identity of his bride. There was much more to it. When God began his relationship with humanity, he used simanim.” And so did Jacob, our father.]
This world is a place of darkness, where we eagerly prepare for the world to come. We must never give up - as bleak as things may look. However long the night may last, the morning is always coming. For a Jew, the day follows the night.
[i] See “Maamarei Pachad Yitzchok” Sukkos: Maamar 9, where Rav Hutner elaborates. He explains that this is why the period between day and night is known as “bein hashmashos,” literally, “between suns.” There was a light originally in the sun that was hidden away for the righteous to eventually use in the world to come. The stars contain traces of this light, as they were substitutes for the sun. This entire discussion, says Rav Hutner, sheds further light on the Talmudic expression for the blind person, “Sagi Nahor,” “[one with] abundant light,” usually taken as a euphemism.
[ii] Sanhedrin 58b
[iii] Maimonides Melachim 10:9
[iv] Sefer HaMikneh Kiddushin 37b, See Chasam Sofer (quoting Sefer HaMikneh) to Shabbos 87a. See Panim Yafos Al Hatorah Genesis 8:22, and Shut Rabbi Akiva Eger 123 Hashmata.
[v] Maimonides Melachim 8:11
[vi] Sanhedrin 59a
[vii] Exodus 31:13
[viii] Brachos 26b
[ix] Genesis 1:5
[x] See Chullin 83 a
[xi] Kiddushin 37b, see note [iv] above
[xii] Zecharia 14:9
[xiii] Shabbos 77b except for a minority opinion of rashbam, that is the literal translation of the pesukim.
[xiv] Psalms 29:10
[xv] Zevachim 116a
[xvi] Genesis 8:22
[xvii] Bereshis Rabbah 34:11 “The weather was pleasant, as it is between Passover and Shavuos.” Sforno explains that the suns course was unlike today, but rather much closer to the earth, and physical life was much more like it would be in the messianic era. See Or Gedalyahu Noach, 2.
[xviii] Zohar 3:216b, Shmos Rabbah 30
[xix] Rashi Numbers 11:10 s.v Bocheh, quoting Sifri. Chida in Midbar Kedamos Dalet, 3, that because the Jews in the desert were children of illicit relationships, they could not enter the land of Israel!
[xx] Perush HaGra Limigilas Esther Al Derech Haremez 1;1
[xxi] Commentary to Proverbs 9:10
[xxii] Rashi Genesis 1:1
[xxiii] Pirkei D’rabbi Eliezer Chapter 3
[xxiv] Tosafos to Rosh Hashanah 27a
[xxv] In the messianic times, we will follow the rulings of Shammai. This is often quoted in the name of the Arizal, as in Bnei Yissaschar gloss to Dvash Lifi, “Divrei Elokim chaim.” Herczeg in “Patterns in Rashi,” says that while this idea is commonly attributed to the Arizal, it’s earliest known source appears to be Sefer Vayakhel Moshe of Rabbi Moshe Prager. Tzidkas Hatzadik 169, explains that Yitzchak will be head in messianic times for it is a time of strict Din, and explains Rosh Hashanah in this light.
[xxvi] Kreisos 6b
[xxvii] Avos 5:1
[xxviii] Targum Yesushalmi to Bereshis 1:1
[xxix] Bnei Yissaschar Tishrei 2:10
[xxx] As to the nature of these simanim, see Chida in Midbar Kedemos Zayin 12, and elsewhere, quoting his grandfather Rabbi Avraham Azulai (Chesed Lavraham mayan sheni nahar 61) that Rachel was to touch his right thumb right, right big toe, and right ear, as is found in the temple service. Sefer HaChaim (part 1, chapter 2) explains that the simanim were “secrets of the oral torah, specifically the hidden meanings of the fantastic aggados.” The connection between the Rosh Hashanah and Jacob/Rachel Simanim is made by a cryptic passage in Bnei Yissaschar Tishrei 2:11 in which he mysteriously asserts that “Simanim should be done only on the first of the two days of Rosh Hashanah for the 1st day corresponds to Leah and the 2nd to Rachel, and Rachel gave her Simanim to Leah. Apparently these simanim are of the same essence.
[xxxi] Quoted in Torah Temimah Parshas Veyetze
Saturday, September 6, 2008
New Great Jerusalem Website
The Jerusalem Life, my former employer has recently upgraded in their newest amazing phase. TheJerusalemLife.com is fantastic. I am not sure why they felt that such a multipurpose website was needed fro a newspaper - but I love it still. With news, classifieds, and various other features, their site will likely attract many new readers and advertisers. I have seen their latest edition and it is spectacular. It's short size does nothing to distract the reader from the realization that on a graphic design level, it is certainly the best layed out publcation of it's kind. You can check out their latest edition on their website. They have everything going for them and will certainly be sucessful - now if they can just convince that great editor that they had to come back...
Subscribe to:
Posts (Atom)
